נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פינס שרה ומתתיהו*
(כפי שסופר על ידו בכנס ותיקים 1986 ובכנס מורי אחדות 1987)

נולדתי ב-1914 בעיר רדום בפולין, כצעיר הבנים למשפחה מיוחסת ודתית. את לימודיי עשיתי בישיבה ובגמנסיה עברית. ב-1934 בהיותי בן 20 עליתי ארצה לבדי, (כל משפחתי שנשארה שם, למעט אחותי נספתה בשואה), עסקתי בעבודות מזדמנות בירושלים, והשלמתי את לימודיי בסמניר ליפשיץ למורים.

ב-1938 הגעתי למוצקין, התקבלתי במכרז מיוחד כמורה בביה"ס אחדות, ע"י מנהל ביה"ס יצחק שפירא. עד 1944 התגוררתי בשכירות אצל משפחת נח לוין ברחוב ברק 58. עבודתי בביה"ס אחדות ארכה כ-38 שנה עד פרישתי לגמלה ב-1977. כל המורים בודאי זוכרים את הפנקס הקטן אותו היה מעניק המנהל שפירא לכל מורה חדש, בו היו כללי ההתנהגות הנדרשים מכל מורה בביה"ס. הכיתה הראשונה שקיבלתי לידי הייתה בת 30 תלמידים שהיוו למעשה מחצית כיתה בת 60 תלמידים. החוזה המיוחד חייב אותי מעבר לשעות ההוראה בביה"ס, גם להפעיל חוגים אחה"צ, כך נוסד שבט הצופים הראשון בקריה, ואני מוניתי לראש השבט.

לימדתי כמורה בכל הכיתות ובכל שכבות הגיל, במשך כ 10 שנים. אך בעיקר בכיתות ג'. אני יודע שיש האומרים כי יפה לחובסקי היתה מלכת כיתה א' ואני מלך כיתה ג'. אחר כך מוניתי לתפקיד מנהל ביה"ס במשך 12 שנה.

ב-1942 התקבלה מורה חדשה בביה"ס, שרה בריל, אין צורך להרבות במילים, אבל באותה השנה נישאנו.
בזמני כמנהל התגייס לצ.ה.ל מחזור תש"ח 1948, שהיה המחזור הראשון שסיים מסלול 12 שנות לימוד יסודי ותיכון, תחת הנהלה אחת.

ביה"ס אחדות היה קשור בטבורו לביה"ס הריאלי בחיפה ובמשך שנים רבות, מעורבותו של מנהל הריאלי הד"ר בירם בחיי ביה"ס היתה משמעותית ודומיננטית.

ביה"ס אחדות באותה תקופה היה הרבה מעל ומעבר למקום בו לומדים. עבור תושבי הקריה היה זה מרכז חיי התרבות והאירועים בקריה, חגיגות ביה"ס היו לשם דבר גם מחוץ לתחומי הקריה. כולם אמנם זוכרים את החגיגות, אך יש לזכור כי התקיימו בו גם ובעיקר לימודים. גם החגיגות היו חלק מהלימודים מאחר ורובן ככולן היו קשורות במסורת ישראל ובחגי ישראל.

השם אחדות ניתן לביה"ס ע"י המנהל יצחק שפירא והוא שיקף נאמנה את דרכו החינוכית של ביה"ס. למדו בו תלמידים מהסביבה כולה ומכל שלושת הזרמים בחינוך שנהגו אז בישוב. ביה"ס שלא היה דתי הנהיג שבשיעורי התנ"ך יחבשו הבנים כיפות.
אגב, הרב לאו שגדל כילד בקרית מוצקין, נוהג בכל מפגש איתי לזמזם את השיר אדון עולם, איתו היה נפתחת כל שנת לימודים של כל תלמידי הכיתות הנמוכות.

האחדות היתה לא רק בקרב התלמידים אלא גם בקרב המורים וזו כמובן הקרינה על האווירה הטובה בביה"ס. זכורות לטוב מסיבות המורים ובעיקר מסיבות הפורים העליזות והמקוריות.

ביה"ס היה גם מוקד לפעילויות הנוער. בנוסף לסניף מכבי הצעיר שפעל בקריה, היה ביה"ס משכנו של שבט הצופים, שבט זבולון. לאחר תקופה בקשתי לרכז את פעילות השבט, שכמו ביה"ס כולו היה קשור לשבט משוטטי הכרמל של ביה"ס הריאלי בחיפה.

בתקופת מלה"ע השניה, שכנה בביה"ס מפקדת ההגנה, בנוסף לכך הותקן בחצר ביה"ס צופר האזעקה. באמצעו של מגרש המשחקים החולי נחפר מקלט עמוק וגדול, אליו ירדו התלמידים בעת הפעלת האזעקה.

עם התגברות החשש מפני צבאו של רומל שעמד בפאתי מצרים, ומתוך הרגשת שותפות לצרה, חלה מעין הפשרת יחסים בין הממשל הבריטי לבין הישוב בארץ ככלל ובקרית מוצקין בפרט. בין היתר הוקמה אז יחידת נוטרים, למיטב זכרוני במוצקין היה שמה "היחידה הייקית" שרוב פעיליה היו יוצאי גרמניה. הרומן הזה עם השלטון הבריטי נמשך תקופה קצרה בלבד כשנה, עד לנצחון על רומל והדיפת הצבא הגרמני מצפון אפריקה.

ב-1943 הפך ביה"ס למרכז קליטה לעולים פליטי שואה, שהגיעו בעיקר מהונגריה ורומניה. אז גם הוקם בית השבים הראשון ברחוב יעל. אני לימדתי אז את עולים, עברית.

ב-1954 הופרדו כיתות התיכון מביה"ס היסודי אחדות, ועברו לביה"ס התיכון החדש לוינהרץ.