נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פייגנבלט פרומה ושלמה
(כפי שסופר ע"י בתם לאה סגל)

הורי שלמה ופרומה פייגנבלט נולדו בפולין, אבי בעיירה מייחוב ואימי באולקוש, סמוך לגבול גרמניה. באחד הימים הגיעו לבית סבי בפולין, שליחים יהודים שמכרו לכל המעונין אדמה בארץ ישראל, המלצתם היתה לרכוש אדמות במקום הנקרא עפולה שתהיה בעתיד עיר ואם בישראל. סבי האמין וקנה.

לאחר זמן, אבי שהיה תלמיד חכם וציוני בליבו, החליט לעלות לארץ ולבדוק את האדמות שקנה אביו בעפולה. כך ב 1924 בהיותי בת שנתיים ולאחר הולדת אחי הצעיר משה, השאיר את כולנו מאחור ועלה ארצה. עם הגעתו שם מיד פעמיו לעפולה, את האדמות לא כל כך מצא וגם במציאת עבודה לקיים את עצמו התקשה, מאחר ועיקר עיסוקו היה לימוד תורה. למזלו הכיר פועל אחר שהסכים לחלוק איתו חדר בעפולה ולימד אותו את מקצוע הזגגות.

בינתיים בהעדרו פתחה אימי לצרכי פרנסת המשפחה חנות מכלת קטנה. כעבור כשנה ב1925 קיבלה מכתב מאבי הקורא לה למכור את החנות לארוז את הכל ולהגיע לארץ ישראל. הגענו באניה לנמל יפו שם חיכה לנו אבי. אך בטרם ניתן לנו להיפגש, נלקחנו לקרנטינה (הסגר) הלבישו אותנו במעין בגד שק שחור וריססו אותנו בחומרי חיטוי. הייתי ילדה קטנה, נבהלתי מאוד גם מהמצב וגם מחומר הריסוס והרגשתי ברגע. על מנת לעזור לי נתנו לי תפוז וזאת היתה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי תפוז.

לאחר כל אלה, התאחדה המשפחה ונסענו לעפולה. שם גרנו עד 1929 כשעברנו לחיפה לעיר התחתית ליד השוק הערבי. באותה שנה פרצו מאורעות 1929 וממש יום אחרי שהגענו לחיפה החלו המאורעות בחיפה. במשך ארבעה ימים היינו במצור בתוך הבית מוקפים בערבים שכנראה עוד לא ידעו על קיומנו בבית. במשך ארבעה ימים אלה חיינו חמש נפשות (בעפולה נולד אחי הצעיר אהרון שהיה אז בן שנתיים), מקופסת קוואקר שאבי קיבל כשכר עבודה ביום יציאתנו מעפולה.

ביתנו היה סמוך לים, רחוב המלכים (היום עצמאות) היה חלקת ים שיובשה ע"י הבריטים לצורך בנית נמל חיפה. עם שוך המהומות התחלנו להסתדר, אימי פתחה חנות מכולת קטנה ואבי עסק במקצוע הזגגות כשהייתה עבודה. אך אי השקט בין ערבים ליהודים נמשך, ביתנו נסקל באבנים מעשה יום יום. על מנת לסעוד לפחות את סעודת השבת בשקט, הייתה אימי בשבת נושאת את סיר החמין לחצר הטכניון בהדר, שם בחצר היינו סועדים בשקט.

מאוד רצינו לעזוב את חיפה ואת הסביבה בה גרנו. אבי ניסה להתקבל לקרית חיים, אך מכיוון שנחשב לעצמאי ולא לפועל בקשתו נדחתה. ההזדמנות הבאה נקרתה בשנת 1933 כאשר לאבי נודע על הקמת שכונת מוצקין ע"י ארגון המעמד הבינוני. אבי נרשם לארגון והגיש בקשה לרכישת מגרש וב 1934 הגענו למוצקין על מנת להתחיל לבנות את ביתנו על המגרש בו זכינו, רחוב דבורה 16. מחיר המגרש היה 60 לא"י.

כשהגענו למוצקין הייתי ילדה בת 12. ביה"ס טרם נבנה, מספר ילדים למדו בבית ברזילי, אך עבורי ועבור אחי משה לא נמצאה קבוצת גיל מתאימה, לכן המשכנו ללמוד בחיפה, אני באליאנס ואחי בביה"ס הדתי נצח ישראל. לביה"ס נסענו באוטובוס שתחנתו הייתה בכביש עכו חיפה, לקריה לא נכנסו האוטובוסים. אני זוכרת נהג אחד במיוחד שהיה קבוע ואהוב על כל הבנות ששמו היה דולפין.

הנסיעה לא היתה קלה ובטוחה, פעמים רבות השליכו עלינו אבנים בעיקר בואדי רושמייה (חליסה). כרטיס תלמיד עלה אז חצי גרוש עם חור, אחי לא פעם איבד את הכסף לכרטיס והיה הולך ברגל מחיפה לצ'קפוסט ומשם היה תופס טרמפים בעגלות עד הכניסה למוצקין. באחת הפעמים נדרס ע"י רכב ובמצב קשה נלקח לביה"ח הדסה בחיפה שם נותח ע"י הד"ר פייזר וחזר לאיתנו. ב1936 פרצו שוב מאורעות והפעם בנוסף להשלכת אבנים גם ירו עלינו.

ב1939 פרוץ מלה"ע השניה גויסו רוב חברי למאמץ. הבנות למשמר אזרחי ועזרה ראשונה והבנים להגנה. למדנו גם אילוף כלבים אצל ד"ר מנצל ברח' ברק שהייתה מומחית לאילוף כלבים לצרכי שמירה וזיהוי.

אבי היה איש דתי מאוד, כזגג הוא היה זה שהתקין בביהכ"נ את חלונות הויטראז' ובמשך תקופה שימש גם כחזן ושליח ציבור. כשבנו את ביהכ"נ עזרה שהיה דתי יותר עבר לשם. במשך תקופה אף ניהל את החברה קדישא. אימי שהייתה אישה צדקנית נהגה לתפור תכריכים, גם וילונות ביהכ"נ היו מעשה ידיה. לתקופה קצרה היה אבי גם חבר המועצה המקומית מטעם המפלגה הדתית, בתקופת ראש המועצה נח עלוני.

למרות שבאתי ממשפחה דתית הייתי חניכה במכבי חיפה ועסקתי בהתעמלות מכשירים. התחרויות היו בשבתות והעלמתי את הדבר מהורי. סבי שראה אותי במכנסיים קצרים התלונן אצל אבי אך אימי חיפתה עליי. הצטרפתי למכבי מוצקין שם הכרתי את המדריך יצחק סגל משכונת הצריפים, שמינה אותי לראש קבוצה וכך התחיל החיזור. משפחתי הייתה דתית וסיפרו לאימי שראו אותי מסתובבת בלילות עם בחור. מיד נקראתי לשיחה ומאחר וזה היה קרוב לפורים התבקשתי להזמינו לסעודת פורים "שיכירו אותו". הבחור הגיע, וגם כל המשפחה שלי, איש לא היה חסר. לפתע שלפו תעודת אירוסין וביקשו ממנו לחתום. הבחור הסכים אך ביקש לקרוא לפחות לבן משפחה אחד שלו ורץ להביא את אחותו לאה רוזנר.

לאחר 9 חדשי אירוסין בהם הוא לימד אותי לרכב על אופניים ולקח אותי לטיולים בסביבה. נישאנו ב1941. הטכס התקיים בבית הורי ונוהל ע"י הרב פוגלמן, למיטב ידיעתי היינו הזוג הראשון בקריה אותו חיתן הרב. קיבלתי ממנו גם מתנה, קופסת כלי תפירה השמורה אצלי עד היום.
גרנו בשכירות אצל משפחת כהן ברח' קק"ל בסמוך למקום בו נפלה הפצצה של האווירונים האיטלקים. אני התחלתי לעבוד בגובת מיסים בויצ"ו, בעלי יצחק עבד בנמל חיפה בעבודות ציבוריות. לאחר זמן, דרשו ממנו לחתום על מנוי לעיתון דבר ולהיות חבר הסתדרות. בעלי סרב ומשום כך לא קיבל קביעות. לאחר שהבריטים עזבו את הארץ היה בין היחידים שלא קיבל פנסיה או פיצויי פיטורין.

ב1943 נולדה בתי הבכורה עדינה, מהמתנות שקיבלנו ומחסכונות הצטבר לנו סכום של 60 לא"י בהם קנינו מגרש שעמד ריק ברח' ברק 5. בעל המגרש המקורי לא בנה את ביתו וגם לא שילם מיסים ולכן נדרשנו להשלים עוד 40 לא"י ע"ח החובות שלו. רק ב1945 לאחר מלה"ע השניה נגשנו לבנית הבית לאחר שהיתרו בנו כי במידה ולא ניגש לבניה יילקח מאיתנו המגרש. כסף לא היה לנו אך רצינו לשמור על המגרש ולכן בנינו רק יסודות וקירות, הוכחה לרצינות כוונותינו. לאחר התראות נוספות, בנינו לאט לאט את הבית וסיימנו אותו ב1948. יום או יומיים לאחר שנכנסנו לבית החדש אירע פיצוץ שיירת הנשק ולבית נגרם נזק רב. כפיצוי קיבלנו את בתנו השניה קדמה שנקראת ע"ש האניה קדמה שהיתה הראשונה שהגיעה לנמל חיפה המשוחרר.

בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על הקמת מדינת ישראל, השמחה היתה גדולה ורקדנו ברחובות עד אור הבוקר. מיד אחר החלו המהומות של הערבים והחלה מלחמת השחרור. אחי הצעיר אהרון היה חבר הפלמ"ח ושהה בקיבוץ יגור באימון. קבוצה בת 6 חברים היתה צריכה לצאת למשימה מיוחדת בנגב והוא ביניהם. ערב היציאה נפל ושבר את ידו ואחר יצא במקומו. כל ה6 נרצחו ע"י בדואים וזה רבץ על מצפונו תקופה ארוכה.

כעבור כמה חודשים נשלח במסגרת גדוד הפורצים של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. האנגלים שזיהו את הכוח דיווחו לערבים וכשהגיעה הפלוגה לנבי סמואל ניתקלו בכח גדול של ערבים שהכין להם מארב. בקרב קשה נהרגו 16 לוחמים. אחי שהיה מ"מ נפצע קשה בבטנו וחבריו ניסו לחלץ אותו. כשראה שאין לכך סיכוי, נתן להם הוראה להתפנות ועל מנת לחפות על נסיגתם פוצץ על עצמו רימון יד. כעבור כמה ימים הובאו שרידי גופתו לקבר אחים לחללי נבי סמואל בקרית ענבים. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.

הארוע היה בערב פסח, אחי השני משה היה ערב חתונתו. משהגיעה הבשורה המרה לידיעת אנשי ועד הקריה, החליטו בעצה אחת עם הרב שלא להודיע לנו נפילת אחי אהרון, כי אסור לבטל חתונה ושמרו על כך בסוד. החתונה התקיימה בבית הקפה רכטשפנר בשדרות השופטים, רבים מאלה שידעו לא הגיעו כי לא יכלו לעמוד בזה. הרב ערך את החופה ומיד אחר כך הודיע לנו וביצע את הקריעה, משם הלכנו הביתה לשבת שבעה.
ב 1953 נולדה בתי השלישית וקראנו לה רונית ע"ש אחי אהרון.

בעלי יצחק נפטר ב1974, כעבור שנתיים נישאתי בשנית לברוך קרביץ, איתו חייתי 20 שנה עד לפטירתו ב1996. שנים רבות כמסורת בית הורי אני עוסקת בפעילויות התנדבותיות למען הקהילה. בהוראת השפה האנגלית בביה"ס אהבה, במתן שיעורים פרטיים לילדי בתי הספר בתשלום סמלי, סיוע לעולים חדשים, אני חברה בארגון בני ברית ועוסקת בחלוקת קמחא דפסחא. במלאת לי 80 קיבלתי תעודת הוקרה מבני ברית ונטעו 18 עצים על שמי ביער הקק"ל.

אני גרה עד היום בבית אותו בנינו ברחוב ברק 5, שמחה ומאושרת בילדי, נכדי וניניי ומודה על שזכינו להיות בין מקימי העיר היפה קרית מוצקין.