נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פוסק שרה ומשה
(כפי שהועבר ע"י הילדים נחמה, חיים ואליהו)

נחמה
אבי משה פוסק נולד ב1898 למשפחת רבנים בעיירה זלטפול במחוז טטרבונר במדינת בסרביה שבאוקראינה. מאחר ובחר שלא ללמוד לימודי תורה, נשלח ללמוד הנדסה בפוליטכניקום בוילנה. בשנת 1927 עלה ארצה התגורר בחיפה ועבד בעבודות מזדמנות כמו רוב החלוצים שהגיעו ארצה באותה תקופה.

אימי שרה פוסק לבית מינסקי נולדה בשנת 1905 בעיירה סידרה הנמצאת כיום בפולין על גבול ליטא ביילרוס ופולין, צפונית לביאליסטוק. ארצה עלתה כחלוצה בשנת 1927 ואת שנותיה הראשונות, העבירה בייבוש ביצות כברה באזור זכרון יעקב ובקטיף תפוזים בפרדס של יפת התימני מזכרון. אחר כך עברה לחיפה והתגוררה בבית החלוצות ברחוב החלוץ פינת רחוב יל"ג.

בחיפה נפגשו הורי וב1929 נישאו בביתו של הרב קניאל בחיפה. בתחילת הדרך התגוררו ברחוב עמק הזיתים בחיפה, כדיירים בבית ג'ובראן שבמלחמת השחרור ברח לסוריה. לאחר שנישאו החל אבי לעבוד בcamp , הלא הוא המחנה הצבאי הבריטי שהיה בתחומי הקריה בסמוך למסילת הברזל, תמורת 2 גרוש ליום. אחר כך עבד בבית חרושת למצות ולבסוף בבית החרושת שמן. אימי עבדה כמנהלת משק הבית אצל משפחת פנחס רוטנברג "הזקן מנהריים", מי שעמד מאחרי הקמת תחנת החשמל בנהריים. אח"כ בפנימית ביה"ס הריאלי בחיפה.

בשנת 1934 נולד אחי הבכור חיים ובאותה שנה התחיל אבא לבנות את בית המשפחה בקרית מוצקין, פינת הרחובות התקוה 44 והתכלת 10, היום פינת גרושקביץ אח"י אילת, בשביל לתחנת הרכבת. מחיר בנית הבית היה 500 לירות.

המשפחה המשיכה לגור בחיפה עד השלמת בנית הבית בשנת 1937. משהושלמה מלאכת הבניה עברה לבית החדש.
בשנת 1939 נולדתי אני בבית החולים "מולדה" בחיפה, כבת קרית מוצקין.

רחוב התכלת היה מקביל למסילת הברזל, מדרום בתי קרית חיים ומצפון המחנה הצבאי הבריטי, בין החולות היו כמה בתים ובהם גם ביתנו. בין הבתים לבין המסילה היתה חורשת אקליפטוסים גדולה שהיתה עבורנו מגרש המשחקים.

כל ילדי הקריה למדו בביה"ס אחדות ואני בתוכם, רובם היו תלמידיה של המורה הג'נג'ית יפה לחובסקי, שנדמה לי שאף פעם לא "עלתה כיתה" ותמיד נשארה בכיתה א'. מנהל ביה"ס היה ד"ר לוינהרץ שכונה "בונזן", שבשנת 1956 ניהל את ביה"ס התיכון, השנה בה סיימתי את לימודי.
לאחר סיום לימודי באוניברסיטה בירושלים, חזרתי בשנת 1962 לביה"ס התיכון בהנהלתו של הולנד כמורה לביולוגיה, בשנת 1966 נישאתי ואני אם לשלוש בנות (צביה,תיקי ודנה), ועזבתי את הקריה. באותה עת הופרד ביה"ס התיכון מביה"ס אחדות, ועבר למשכנו החדש בסמוך למגדל המים, היום ביה"ס אלונים.

בשנת 1944 נולד אחי הצעיר אליהו. הורי המשיכו לגור בבית אותו בנו עד לפטירתם, אבי משה בשנת 1976 ואימי שרה בשנת 1985. הבית הקטן נמכר ובמקומו נבנה בית קומות, כמו בתים אחרים ברחוב.

חיים
לקריה הגעתי כילד בן 3 בשנת 1937 לבית המשפחה שאך זה הושלמה בניתו. ב1940 התחלתי את לימודי בביה"ס אחדות בכיתה א', כמובן אצל המורה יפה לחובסקי. מנהל ביה"ס היה שפירא שהוחלף ב1944 ע"י לוינהרץ.

אחד המורים שזכור לי ביותר הוא המורה שציגליק המורה לטבע. בעקבות הסבריו על כדאיות בנית לולים בחצרות הבתים "כדי שיהיה אוכל", בנינו גם אנחנו לול עופות "לתפארת" בחצר הבית. הולנד לימד אותנו אנגלית, המורה קבלי שמדי פעם נהג "להרביץ" בסרגל על הידיים וכמובן המורים פינס וורמאן הזכורים לטוב.
מבין חברי לכיתה זכורים לי בעיקר, מילר שלימים היה לראש העיר, יואל אדלר, אמנון פזי ודוד גולדברג.

בשנת 1948 סיימתי את לימודי ועברתי ללמוד בתיכון המקצועי "מעלה" בחיפה. לפני הגיוס שהיתי בקיבוץ יראון. בשנת 1952 התגייסתי ושרתתי בחיל חימוש. בשנת 1956 נפצעתי ב"מבצע קדש". לאחר מכן עבדתי תקופה ב"אגד" וכנהג מונית. כל חיי סבבו סביב הקריה, גם כשלא גרתי בה פיסית. לאחר נישואי לחנה אשתי התגוררנו בקרית חיים, כעת "לעת זיקנה" חזרתי לגור במוצקין, אמנם מוצקין חדשה אבל מוצקין.

 

אליהו
נולדתי ב1944 בקריה שרחובותיה טרם מלאו בבתים. כלי התחבורה העיקרי היו האופניים או הרגליים. מקום הבידור העיקרי היו "הברזלים" של קולנוע אורות, הפלאפל של מריו ומגרש הכדורסל של מכבי מוצקין. רב בריח נגד גנבים לא היה צריך, מספיקה היתה דלת רשת נגד זבובים וסגורה בוו נגד חתולים. היו זמנים וחבל שאינם.
היום אני נשוי אב לחמישה, בוגר הטכניון בהנדסת מכונות ומתגורר במוצקין.

נחמה - אירוע מיוחד ועצוב הקשור אליי ולתולדות הקריה הוא סיפור "הילדים".

ביום 21.05.49 בשבת אחר הצהריים, התאספנו כמעט כל ילדי רחוב התכלת : מלצר דרורי ודני, סוקולובסקי מרדכי, אלכסנדרוביץ אביבה, רדקביץ אלי (אלעזר) ואני, בחצר אצל משפחת סוקולובסקי.

הוזמנו לשם על ידי אביבה שהייתה בת של דיירים באותו בית. "ההזמנה" הייתה לבא לראות "צעצוע" מיוחד שמצאה. ה"צעצוע" המיוחד היה בעצם פגז נפל, שכנראה אבד או נשמט בדרך כלשהי לחיילי הצבא הבריטי, מהמחנה שכאמור היה ממש סמוך לבתי הרחוב, אביבה מצאה אותו. אביה של אביבה חיים, היה שוטר, והיא ספרה לנו שאת ה"צעצוע" המיוחד היא מתכוונת להראות לאבא.

תוך כדי בדיקת "הצעצוע" ומסיבה לא ברורה, התפוצץ לפתע הפגז וחמישה ילדים מתוך השישה שהיינו נהרגו. אני נפצעתי אך נשארתי בחיים, היחידה מכל החבורה.

האסון היה גדול ופורסם בכל העתונים בעמודים הראשיים. כך גם תיאור טכס ההלוויה. הילדים כולם, קבורים בקבר אחים בבית העלמין בצור שלום, בחלקת קרית מוצקין בכניסה הראשית, לא רחוק משער הכניסה, בצד ימין למרגלות עץ אורן גדול.

עיתון "דבר" מיום 22.05.49, "אל ילדים ששיחקו אמש ב-8 בק. מוצקין ניגשה ילדה והודיעה שהיא מצאה חפץ, מעין כדור נוח למשחק. הילדים הוציאו מידה את החפץ והחלו לטלטלו מיד ליד. זאת היתה פצצה והיא התפוצצה כעבור דקות מספר בתוך חבורת הילדים. התוצאות היו איומות : 4 ילדים נהרגו במקום ועוד שניים נפצעו קשה. מהם אחד שמת בדרכו לבית החולים. בקרית מוצקין אבל כבד.
נהרגו : האחים מלצר – דרור בן 12 ואחיו ששמו עוד לא נודע, אביבה אלכסנדרוביץ בת 10, אלי רדקביץ בן 21 8, מרדכי סוקולובסקי בן 13 שמת בדרך לבית החולים. הילדה נחמה פוסק בת 10 נפצעה קשה והועברה לבית חולים רוטשילד בחיפה".

עיתון "הארץ" מיום 23.05.49, "אבל כבד שרר אתמול בקרית מוצקין לאחר האסון המחריד, בו ניספו חמשת הילדים. הלווית הקורבנות הצעירים יצאה מבית הכנסת שבקרית מוצקין ב-3 אחר הצהריים. אחרי הארונות שנישאו בידי קרובים, מכרים ומורי הילדים, הלכו כל תלמידי בית הספר המקומי בשורות מלוכדות, ואחריהם תושבי קרית מוצקין בהמוניהם, גברים, נשים וטף. כן נוכחו נציגי כל הקריות בעמק זבולון.
ההלוויה עברה דרך רחובות השכונה, ואחר כך הוסעו הארונות לבית העלמין קורדאני שבעמק זבולון, מקום שם נפרדו מהם ההורים השכולים והמשפחות המתיפחות בבכי.
במצבה של הילדה הפצועה נחמה פוסק בת 10, השוכבת בבית חולים רוטשילד, חלה הטבה ומשערים, שהיא יצאה מכלל סכנה.
אתמול בבוקר יצאו למקום ברחוב התכלת 17, מומחים לחמרי נפץ של הצבא והמשטרה. טרם נודעו תוצאות החקירה, אך סבורים, שלא היה זה רימון יד אלא פצצה או פגז".

לזכרם של הילדים שנהרגו באותו אירוע, החליטו לקרוא לאחד הרחובות בקריה על שמם, רחוב הילדים.
(צילומי הכתבות המקוריים באלבום התמונות בקטגורית תמונות מהאלבום – פוסק נחמה ובארכיון ההיסטורי).