נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פדרליין רות וחיים (קרל)
כפי שסופר ע"י בתם מרים דדיאני)

אימי רות קניגסברגר נולדה בעיר לייפציג שבגרמניה. את הוריה, סבי וסבתי לא הכרתי מעולם, אלא רק מתמונות ומספוריה של אימי. משפחה אימי התפרנסה מעסקי מסחר בפרוות, המצב הכלכלי לא היה שפיר אך היה זה בית תרבותי שהיו בו הרבה ספרים, שמעו מוסיקה קלאסית וצפו בהצגות אופרה ותיאטרון.

בשנת 1933 עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, החל ראש שבט ה"צופים" בו אימי הייתה מדריכה, לעבור מבית לבית בניסיון לשכנע את הורים החניכים לאפשר לילדיהם לעלות ארצה. אימי שהייתה תמיד ציונית ברוחה, החליטה ועשתה, ובשנת 1934 עלתה ארצה ואיתה רוב חניכיה בתנועה. אלה שלא עלו, נספו כולם בשואה ובהם גם הוריה.

הורי אבי, משפחת פדרליין היו חקלאים בכפר קטן בשם גרספלד שבחבל הסן בגרמניה. שם למד אבי לימודי חקלאות ואח"כ עבד כמדריך חקלאות. משפחת אבי לא היתה ציונית במיוחד, אך משהחלו הנאצים בכפר להציק לבני המשפחה, החליט סבי לעזוב הכל מאחור ועלה ארצה עם אשתו וששת ילדיהם ובהם אבי.

משהגיעו ארצה עברו לקרית ביאליק (שכונת היקים שהוקמה ע"י יוצאי גרמניה) והיו מראשוניה. סבי היה ממקימי ביהכ"נ הגדול שברח' אושה בקרית ביאליק.

אבי שחפש לעצמו פרנסה, החל להסתובב ברחבי הארץ ועסק בעבודות מזדמנות שונות ומשונות, נהג, רפתן, מלצר, וכד'. בתוך כך הכיר לימים את אימי, השניים נישאו ועברו להתגורר בקרית מוצקין ברחוב אילון הזבולוני 5. אבי החל לעבוד כנהג "טכסי", בתחנת המוניות הראשונה בקריה, "טקסי רוזנהיים", בשד' גושן פינת יצחק שדה.

בשנת 1937 נולדתי אני כבת הקריה. את דרכי החינוכית התחלתי בגן רחל זונדר ברח' הרב קוק 107. כשכל ילדי הגן עברו לגן אסתר ברח' הרב קוק 83, אותי שלחו מסיבות כלכליות לגן דתי בק. שמואל, שם שכר הלימוד היה מופחת.

הבית בו גרנו היה בן 3 חדרים, כשכל חדר היווה דירת מגורים למשפחה אחרת, מעין "קיבוץ קטן", עם מטבח, שרותים, ומרפסת משותפים. רוב תושב הקריה דאז, היו "עניים", לא תמיד נמצאה לכולם הפרנסה, אך הסתפקו במועט ושמחו במה שיש. האוכל היה פשוט ומזין, הבגדים לרוב היו משומשים ובחלקם הגיעו מאיזה "דוד מאמריקה".

עבורנו הילדים, ק. מוצקין היתה ממש גן עדן. כל היום שחקנו בחוץ בחולות, הילדים התארגנו במעין קבוצות משחק שכונתיות, וכמעט תמיד התקיימה איזו "מלחמת כנופיות" בין הקבוצות השונות. מגוון המשחקים היה גדול והאמצעים שנדרשו להם היו פשוטים, מחניים, כדור הקפה, קלס, קפיצה בחבל, 5 אבנים, סוס ארוך, סמל, ג'ולות (בלורות), סחיבת דגלים, תופסת, מחבואים, כדור עמודו ועוד.

בעתות הפנאי והרוגע קראנו הרבה ספרים שנהגנו לקחת בהשאלה בספריה הקטנה שהוקמה בקריה, לרדיו שהיה מכשיר בידור ומידע חשוב האזנו אצל השכנים, על טלוויזיה מי בכלל חשב.

הסרט הראשון שראיתי בחיי, היה באולם שלמרגלות מגדל המים ואשר שימש כמועדון החייל העברי, שנועד לשרת בעיקר את חיילי הצבא הבריטי, אך גם לתושבי קרית מוצקין נתנה האפשרות להיכנס. היתה שם קופה וקופאית וגם ... קיוסק קטן שבהפסקה מכרו בו לקהל הצופים וופלים.
בקיץ היינו הולכים ברגל דרך הדיונות לחוף "גליה" בקרית חיים, שוחים ושטים על ה"חסקות" של המציל.

רוב הילדים למדו אז בביה"ס "אחדות" שהיה היחיד בקריה, ונחשב לבית הספר הטוב בקריות. משהגעתי לגיל תיכון, כבר היו כיתות תיכון באחדות. התלמידים הטובים המשיכו ללמוד בו, האחרים פנו לבתי ספר מקצועיים בעיקר בחיפה, כמו בסמ"ת וביה"ס ויצ"ו, שם למדתי גם אני.
אחרים נאלצו לצאת לעבודה ולסייע בפרנסת המשפחה והיו לעובדים חרוצים ובעלי מלאכה מעולים.

רוב ילדי הקריה החל מכיתה ה', היו חברים בתנועת נוער כלשהי, בקרית מוצקין המבחר היה גדול. אני בחרתי להצטרף לתנועת "המחנות העולים", הצריף של התנועה עמד בקצה רח' קק"ל על גבול קרית חיים.
במסגרת מערכת הפעילויות המגוונות שקיימנו בתנועה, חונכנו לאהבת ארץ ישראל ונהגנו לצאת לטיולים רגליים בכל מרחביה. חונכנו לערכי העבודה העברית ויצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. נערכו ערבי שירה ותרבות ועוד.
לפעולות היינו נוהגים תמיד להגיע בחולצה כחולה ושרוך אדום "גאוות יחידה" וגם כדי - להבדיל מ"אחרים".

כשהתחלתי ללמוד בויצ"ו בחיפה, פרשתי מהמחנות העולים והצטרפתי למועדון "גדנ"ע-ים", הפעולות נערכו בנמל, היינו חותרים בסירות משוטים, למדנו להשיט סירות מפרש ואיתן נהגנו לשייט לאורך חופי הארץ, למדנו איתות במורס ובדגלים, לקשור בחבל קשירות ימאים, בקיצור ימים נפלאים ו"עשינו חיים".

עם תום לימודי בויצ"ו התגייסתי לצה"ל ולאחר שלושה חדשי טירונות בחולות ראשון לציון, עם הסטן והרובה הצ'כי, הוצבתי לקורס מדריכי גדנ"ע בגבעת אולגה. עם סיום הקורס הוצבתי בבה"ד חיל הים בחיפה ושרתתי שם כמדריכה. אחרי מבצע סיני בשנת 1956 חיפשו בחיל הים מתנדבים לשרות בבסיס חיל הים בנמל אילת, התנדבתי ושרתתי שם כפקידת מספנה, בעיר שנחשבה אז ל"מערב הפרוע" של מדינת ישראל.

אחרי השחרור התחלתי לעבוד על מנת לחסוך כסף למימון הלימודים. לאחר כשנת עבודה התחלתי את לימודי בסמינר למורות. בתוך כך הכרתי את בעלי לעתיד ובתום לימודי נישאנו. בעלי החל את דרכו כימאי בצי הסוחר ולימים היה לרב חובל בחברת "צים". פעמים רבות הצטרפתי אליו להפלגות וביחד ביקרנו במקומות רבים ברחבי העולם.

את עבודתי כמורה התחלתי בבית ספר בנהריה, שם גם נולד בני הבכור גל, ולאחר ארבע שנים נולד בני השני אורי.
תקופה קצרה אחר כך, חזרתי ל"כור מחצבתי" לקרית מוצקין, והתחלתי לעבוד כמורה בבית הספר החדש שאך זה פתח את שעריו, לקלוט את תלמידי צפון הקריה המתפתחת, בית הספר על שם יאנוש קורצ'אק, (מורה ומחנך שהלך אל משרפות המוות עם תלמידיו היהודים, למרות שיכול היה להנצל מאחר ולא היה יהודי).

ילדי "הפרטיים" החלו במסלול חינוך דומה לשלי, בתחילה גן "רחל המשוררת" ברח' הרב קוק, בדיוק מול גן רחל אליו גם אני הלכתי, אחר כך לבית הספר "אחדות" בו גם אני למדתי, גם הם היו חניכים בתנועת "המחנות העולים" ובתום לימודיהם התגייסו לצה"ל.

גל נשוי למיה ומתגורר ברחובות, אורי נשוי לעידית וגר בקרית מוצקין בסמוך לבית שלי. השרשרת נמשכת ונכדי אסף למד גם הוא בגן "רחל המשוררת", כעת הוא תלמיד בבית הספר אלונים, (לשעבר לוינהרץ, לשעבר אחדות ב'), נועה נכדתי הולכת גם היא כיום ממש לאותו הגן.

בשנת 1984 במסגרת פרויקט חינוכי לעבודת שורשים על תולדות קרית מוצקין, שיזמתי כילידת העיר בבית הספר קורצ'אק, פניתי בבקשה לאתר חומר בארכיון העיר. להפתעתי מצאתי כי לא קיים ארכיון מסודר והצעתי את עצמי להקים ולהפעיל בהתנדבות את ארכיון העיר.

עם הזמן פרשתי מעבודתי בהוראה ועברתי לעבוד בארכיון העיר בחצי משרה, לאחר 15 שנות פעילות בארכיון העיר, פרשתי לאחרונה לגמלה, ואני מתגוררת עם אימי, עדיין באותו בית ישן ברחוב אילון הזבולוני בקרית מוצקין.

באופן חריג מוצאת המערכת לנכון, להשלים כמה פרטים החסרים בסיפורה של מרים :

בשנת 2003 הוענק לגב' מרים פדרליין (דדיאני) תואר יקיר העיר קרית מוצקין. לא מעט בזכות פעילותה ההתנדבותית ורבת השנים בארכיון העיר.

יהיה זה מן הראוי לציין, כי כתוצאה מפעילותה בביצוע עבודות חקר מגוונות שערכה בעצמה לאורך השנים, דאגתה לאיסוף, שימור ותיעוד מסמכים, כתבים ותמונות יקרי ערך, טיפוח הארכיון למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכה ונכונותה להעמיד את המידע שנאגר הן בארכיון והן אצלה באופן אישי, לרשות כל דורש ובכל עת, הונחה התשתית עליה נבנית כיום הפעילות הנרחבת בעיר כולה ככלל ובמערכת החינוך בפרט, להקניית הידע על תולדות העיר ראשוניה ומייסדיה ולהקמת המוזיאון ההיסטורי העירוני, בעתיד הקרוב.

בתודה ובברכה, צוות המערכת וארכיון העיר.