נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – ספוז'ניק אסתר וחיים
(כפי שהועבר ע"י חיים ספוזניק)

עליתי ארצה מגרמניה ב1932 עם דודי ודודתי, לקרית מוצקין הגענו ב1935, והתגוררנו בשכירות בבית משפחת בן דב ברחוב אושה. רק בסוף 1936 עברנו לביתנו ברחוב דבורה 11 פינת אושה.

ב1937 בפורים, התחתנתי. מסיבת החתונה נערכה בחצר ביתנו. רבים מאורחי החתונה הגיעו כשהם בתחפושות פורים, היישר ממסיבת חג הפורים של הקריה שהתקיימה בביה"ס אחדות.

רחוב אושה טרם אוכלס ברובו והמגרשים הריקים הרבים שבין הבתים, שימשו כמגרשי משחקים לילדים. מול ביתנו, התגוררו משפחת אשכנזי, טיגר ושוהמשטיין שהיה החלבן של השכונה. את החלב מכר מבית לבית בכדים גדולים. בבית משפחת טיגר היה הטלפון היחיד ברחוב. הטלפון השני היה בכניסה לקריה בתחנת המוניות של רוזנהיים. אגב, המוניות שמשו גם כאבולנס בעיקר לנשים בהריון שנהגו להזמין מראש תור למונית, על מנת להגיע לבית החולים בחיפה. לימים הותקן טלפון גם בחנות הדגים של משפחת לונדון, ששימש גם כטלפון ציבורי.

רחוב אושה היה צר וללא מדרכה, משני צידי הכביש היו תעלות לניקוז מי הגשם בחורף, ולכל בית היה מעין גשרון עץ צר ששימש למעבר מהחצר לרחוב מעל תעלת המים. ביוב מרכזי לא היה ובכל בית היה בור ספיגה בחצר, בחורף עם רדת הגשמים, היו הבורות עולים על גדותיהם ולא צריך לתאר את מראה ה"חומרים" הצפים.

חלוקת קרח לבתים נעשתה ע"י בן דב ודוד הופטמן, בעגלת קרח רתומה לסוסים, לימים התקדמו ועברו מעגלה למכונית. מאחר והיינו זקוקים לקרח כל יום ובשבת לא היתה מכירת קרח ברחובות, נהגנו לשלם עבור הקרח ביום שישי, וללכת ברגל לביתו של בן דב ולהביא את הקרח הביתה.
חמום המים לרחצה או לכביסה שנעשתה בדוד גדול בחצר, נעשה ע"י שריפת עצים.

קרית מוצקין השתייכה אז לארגון המעמד הבינוני. לכן, חבר הסתדרות לא יכול היה לרכוש חלקת אדמה לבניה, ואפילו לא בית מוכן. אנחנו רכשנו את הבית בזכות דודי שהיה חבר מפלגת הציונים הכלליים ברוסיה. אני שהייתי אינסטלאטור מקצועי, לא יכולתי לקבל עבודות אינסטלציה בבתים החדשים שנבנו, מאחר והייתי חבר הסתדרות. אבל כשהיו בעיות ביוב גדולות כמו פיצוצי מים ברחוב, קיבלתי "הכשר" מיוחד והוזעקתי לתקנם. בניסיון לתקן את המצב, הפגנו מספר פעמים אצל ראש המועצה המקומית מטעם הציונים הכלליים מר גרושקביץ, אך דבר לא עזר.

לפני מלחמת השחרור, התארגנו כל תושבי המקום להגנה על הישוב, עברנו אימונים ונקראנו לתורנויות שמירה. הנשים התארגנו ללימוד הגשת עזרה ראשונה במגן דוד אדום. אשתי היתה בין המתנדבות, שיעורי העזרה הראשונה התקיימו אצל הגברת יהודית עפרוני בביתה.

בשבת השחורה כשהבריטים סגרו על קיבוץ יגור בניסיון לגלות את הנשק שהוסתר בסליקים, התארגנו אנשי ההגנה בקרית מוצקין ויצאנו ברגל לכיוון יגור בצעדת מחאה גדולה.

לאחר מלחמת השחרור כשהחיילים חזרו לקריה, הוסרה ההגבלה על רכישת דירות, אז החלה גם בנית בתים לחיילים משוחררים. המגרשים הריקים ברחוב אושה התמלאו בבניה פרטית. אנחנו עברנו אז לרחוב אוסישקין 20 לשיכון שנבנה עבור חיילים משוחררים. עד אז גרנו אני אשתי ושלושת ילדינו בדירה משותפת עם דודתי וכמה שכנים נוספים עם שרותים ומטבח משותפים.

בתי העסק החלו להתפתח ולחנויות המכולת שתיים ברחוב דבורה ואחת באושה, נוספו חנויות נוספות. המאפיות הפרטיות הקטנות שאפו לחם כל השבוע ובשבת שימשו לחימום החמין לתושבי הסביבה, כמו המאפיה של לינדהרט ומאפיית הבייגעלך ברחוב אושה, נעלמו לאט לאט, ובמקומן הופיעו מאפיות גדולות ומשוכללות, אבל אין להשוות את הטעם.

קרית מוצקין החלה להתפתח, ומשכונה קטנה בה כל אחד הכיר את השני וידע אפילו מה מתבשל אצלו במטבח, היתה לעיר גדולה. אוטובוס אגד הקטן בקו 14, שכשנסעת בו, הכרת את כל הנוסעים וגם את הנהג, הפך לאוטובוס גדול, וקשה לעיתים למצוא בין הנוסעים אפילו דמות אחת מוכרת. גם הרכיבה על האופניים שהיתה כל כך פופולארית הפכה להיות מסוכנת עקב ריבוי המכוניות.