נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – סטקולשציק אטל ויצחק
(כפי שהועבר ע"י בנם חנוך זגגי)

בערב פסח שנת תרצ"ו (1936), הגענו ארצה מפולין באניה "פולניה". המשפחה כללה את הורי סטקולשצ'יק יצחק ואטל לבית בכרך ושני אחיי משה ופרץ, אחי דוד הקדים את עליתו ארצה בשנתיים.
מנמל חיפה נסענו ישירות לבית דודתנו (אחות אבא), אסתר שפינקו, שהתגוררה ברחוב הרב קוק 81 בקרית מוצקין.

בחול המועד פסח אותה שנה הונחה אבן הפינה לביה"ס הראשון. הארוע התקיים על גבעת חול מול ביהכ"נ ובהשתתפות נציגי שלטונות המנדט הבריטי. הימים ימי פסח אביביים ונהדרים, והשכנים הערביים מהכפרים הסמוכים נהגו להגיע על גבי גמלים עמוסי תפוזים וזבל עיזים למכירה. מיד לאחר החג פרצו "המאורעות".
ראשון הנופלים בקריה (הידוע לי) היה מר נוביק מרחוב התקוה.

לאחר תקופה קצרה שכרו הורי דירה בבית ספיר (רחוב ברק מול המקום בו הוקם לאחר שנים קולנוע אורות). באותם ימים מספר המגרשים הריקים עלה על מספר הבתים (בני קומה אחת) שהיו בנויים. בית אחד היה בן שתי קומות, בית משפחת פרחי. הסיכוי למציאת תעסוקה עבור אבא היה קלוש ביותר, ההכרח למצוא מקור פרנסה הביא את הורי לפתיחת חנות מכולת. הם שכרו דירה ברחוב הרב קוק 19 ובחצר הבית ובחלק מהדירה פתחו את חנות המכולת.

ביה"ס שכן במשכנו הזמני בבית ברזילי בשד' השופטים. מנהל ביה"ס היה מר סלנט. אחרי הפסח חזרתי ללימודי בכיתה ג', המחנך והמורה היה מר משה סבוראי. מיד לאחר החופש הגדול, החלו הלימודים בבנין ביה"ס החדש (העומד עד היום), ונקרא לימים אחדות.

שנת הלימודים 71936 החלה כאמור בבנין החדש בן 6 כיתות. ביה"ס התברך בצוות מורים מעולים ששמותיהם זכורים לי עד היום : בוטקובסקי, זיגל, אבילאה, הולנד, חנני, סלנט, סיני אוקו, ברוורמן ועוד. באותה שנה, או בשנה שלאחריה, הגיעו תלמידי בתי הספר מחיפה להשתתף איתנו בחגיגת הנטיעות בט"ו בשבט. הבאים הגיעו ברכבת וקיבלנו את פניהם מיד עם הגיעם לתחנה. עצי האשל שחלקם עדיין מלבלבים בשדרות השופטים, ניטעו באותה חגיגה משותפת.

ארועי תקיפת יהודים (בכל הארץ) הלכו והתרבו, שומר הקריה היה מר שכטר, אשר נהג רכב על אופניו כשעל שכמו רובה צייד. בנוסף אליו הוטלה על ידי ועד הקריה חובה אזרחית לקחת חלק בשמירה. אדם שנבצר ממנו לשמור, חויב לשלם לשומר שכיר מבני הקריה שיחליפו במשימה. ההתקפות על הקריות מצאו ביטוי רק בירי ממרחק. ההגנה על הקריה הועברה לידי ההגנה. מפקד ההגנה בקריה היה (ככל הידוע לי) מישה פשר.

באותה תקופה החל מבצע ההתיישבות הידוע בשם "חומה ומגדל". חובה להזכיר את סיפור העליה לחניתה אשר היה הרואי במיוחד, ובמהלכו נפל אחד מבני משפחת דניאל תושבי הקריה.

על הגבול שבין קרית מוצקין לקרית חיים, היה שטח שבו התמקמו "פלוגות העבודה" (צורת התארגנות לפני התיישבות ועליה לקרקע), של מספר קיבוצים. קיבוץ "עמל" שהתיישב ברוחמה, "עין המפרץ" שהתיישב על אדמתו במסגרת חומה ומגדל. ביום העליה לקרקע של הקיבוץ השתתפו רבים מבני הקריות ובהם גם אני כנער צעיר. פלוגות נוספות היו "שדות ים", "משמר זבולון" ויתכן שעוד נוספות.

אחד האירועים המשמחים והבלתי נשכחים, אשר בו לקחו חלק כל תושבי הקריה, היה הכנסת ספרי התורה לביהכ"נ הגדול והחדש בשד' השופטים, אשר באותה עת טרם רוצף, וריצפתו כוסתה לצורך האירוע במחצלאות. השמחה והריקודים ברחוב אשר פרצו מעומק לב התושבים, היו מופלאים בכנותם ועוצמתם.
תושבי הקריה ממוצא ספרדי אשר רצו להתפלל לפי הנוסח והנעימות המקובלות עליהם, התפללו בביהכ"נ בחדר נפרד (פתוח). התפילות התנהלו תוך כבוד הדדי בין כל באי ביהכ"נ.

בכיתה ו' 91938 בעת אחד משיעורי הגיאוגרפיה שלימד המורה סבוראי, הגיעו אנשי הבולשת הבריטית ואסרו אותו. אגב, הם אפשרו לו להמשיך ולסיים את השיעור ואסרו אותו לאחר מכן. בפעם אחרת נמלט מהם דרך חלון הכיתה.

באותה שנה הוחלף מנהל ביה"ס מר סלנט במר יצחק שפירא. כילדים ניצלנו את חילופי הגברי ב"שמחות" שכללו הפרעות לגמרי לא מקובלות, (עשינו ערמה של כסאות ושולחנות באמצע הכיתה). בואו של מר שפירא הכניס לביה"ס את שיטת ביה"ס הריאלי בחיפה. הד"ר בירם מנהל הריאלי נהג לבקר בביה"ס ואף נהג לשבת בכיתות במהלך השיעור.
ביה"ס קלט גם תלמידים מקרית ביאליק ובהם חניכי מוסד "אהבה", יוצאי מזרח אירופה גרמניה ואוסטריה. בשנים יותר מאוחרות הגיעו גם תלמידים מקרית חיים שרצו ללמוד במוסד חינוכי משופר.

השנים 91938 היו קשות במיוחד גם מבחינה כלכלית ובנוסף למאורעות. היו אז בקריה משפחות אשר נאלצו להתקיים אך ורק מגידולי הירקות שגידלו בגינותיהם.

רב רובו של הנוער היה פעיל בתנועות הנוער אשר כללו את כל גווני הקשת הפוליטית, מכבי הצעיר, צופים, גורדוניה, הנוער העובד, המחנות העולים והשומר הצעיר.

עם פרוץ מלה"ע השניה בשנת 1939, התחילו לזרום לסביבות הקריה צבאות בנות הברית שהקימו מחנות צבא רבים ו"בינלאומיים" (אוסטרלים, הודים וכד') בסמוך לקריה. מחנה גדול במיוחד לחומרי חיל הנדסה הוקם ליד פסי הרכבת, ורבים מדיירי הקריה מצאו שם ב (camp) מקור פרנסה.

ההפצצות באזור ובקריה בפרט החלו לאחר הצטרפות איטליה למלחמה, והתגברו במיוחד כשסוריה שנשלטה ע"י הצרפתים תומכי ממשלת "וישי", הפכו אותה לבסיס לחיל האויר הגרמני הנאצי. ההפצצות ארעו לעיתים מזומנות ופגעו גם בקרית מוצקין באזורים שונים (בעיקר בסביבות ביהכ"נ הגדול באזור רחוב הרב קוק).
תושבי הקריה בילו לילות ארוכים במקלטים, הקשרים החברתיים היו מאוד הדוקים, משפחות שבביתם היה מקלט נהגו לארח במקלטיהם את אלה שבבתיהם היה חסר מקלט.
בפאתי הקריה התמקמה גם יחידת תותחנים אנטי אווירית אשר השמיעה את יכולתה גם באימונים וגם בעת ההפצצות.

עם פרוץ המלחמה פסקו התקפות הערבים (המאורעות), והתחדשה תנועת הרוכלים הערבים אשר הגיעו מכפרי הסביבה והביאו למכירה מצרכי מזון כגון ירקות, ביצים ועופות.

בתקופת המלחמה התגייסו אחיי לסייע במאמץ המלחמתי, אחי דוד היה נוטר, משה התגייס לחיל הספר (T.J.F.F), פרץ גויס לצבא הבריטי ונספה באניה שעשתה את דרכה לאירופה ואיתו בן קריה נוסף ממשפחת פולקס.
בסוף כיתה ט' נאלצתי להפסיק את לימודי מסיבות כלכליות ויצאתי לעבוד (את לימודי השלמתי מאוחר יותר).

אלה חלק מזכרונותי "לטובת ההיסטוריה" ולמען הדורות הבאים.