נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – סוכובולסקי שושנה* והרצל
(כפי שהועבר ע"י בנם אמוץ חורב)

סבי משה סוכובולסקי וסבתי רחל לבית הלפרין, נישאו בביאליסטוק רוסיה, היום פולין. סבתא הגיעה מבית ציוני שדיברו בו עברית, סבא היה יידישיסט ואתאיסט.
אבי הרצל נולד בשנת 1905, אמנם בגולה, אך שמו מעיד על נצחון הציונות במשפחתנו. עקב רדיפות המשטרה החשאית של הצאר ה"צ'קה", נאלצה המשפחה להימלט מרוסיה דרך האזורים התורכיים בדרום.

בשנת 1910 הגיעו ארצה והתיישבו בחיפה, במקום שנקרא ה"בורג' (בערבית מצודת העיר), האנגלים קראו לרחוב, סטנטון ולאחר קום המדינה נקרא "מעלה השחרור". לפרנסת המשפחה רכש סבי בית דפוס קטן.
החיים בקרב הערבים השפיעו גם על חיי המשפחה, את הלחם היתה סבתי אופה לבד בבית, מדי שנה היינו מוסקים וכובשים זייתים, מייצרים רסק עגבניות ביתי וגם סרדינים כבושים במלח, כשהתפריט היה תמיד עשיר בירקות.

בשנת 1938 עברנו לקרית מוצקין, לבית ובו שתי דירות, אחת לסבא סבתא וילדיהם הצעירים דוד וציפרה, השנייה להוריי הרצל ושושנה. בבית זה בשנת 1939 באתי לעולם, ממש עם פרוץ מלה"ע ה2. מתוך כך, חוויותיי הראשונות בקריה קשורות בריצות הרצופות למקלט החול החפור בחצר בין עצי הפרי, שעד היום לא ברור כיצד לא קרס כאשר הפצצות נפלו ממש קרוב. פצצה אחת שנפלה קרוב לביהכ"נ השאירה אחריה בור כה עמוק שבחורף התמלא במי גשמים והיה לנו הילדים מקור לא אכזב למשחקים. בשולי הבור מדי שנה בפסח, היו מבעירים מדורה גדולה להגעלת כלים.

קרית מוצקין כולה השתרעה מהכיכר על גבול קרית ביאליק ועד מגדל המים. בתים קטנים ברווחים גדולים. בית אחד בן שתי קומות שבלט כמו מגדל במדבר.

הוריי המשיכו לעבוד בחיפה והיו חלק מחבורת הנוסעים מדי יום ברכבת או באוטובוס הראשון בבוקר. לכן, כבר בגיל צעיר יחסית נשלחתי לגנון ואח"כ לגן הילדים. אני עדיין זוכר את כוסות הזכוכית הירוקות חומות "לבניות", בהן היו מביאים לנו מידי יום לבן לשיפור התזונה, שלא הייתה כל כך מזהירה באותם ימים של מחסור.

בית הספר אחדות היחיד בקריה, היה בי"ס מאוד "נחשב" ומכובד. הייתה לנו סיסמה וסמל וכמובן מדים. עם חורשה ומגרש חול למשחקים ולא כמו היום בטון ואספלט. חדר טבע עם פוחלצי תנינים שניצודו ממש כאן בנחל תנינים? כולנו רכבנו על אופניים, מדי יום לביה"ס ולכל מקום אחר, מי שלא רכב על אופניים, לא נחשב. למשחקי הילדים לא היה חסר מקום, מגרשי חול ריקים היו למכביר בכל רחבי הקריה. גם הביצה תרמה את חלקה בשעשועי רפסודות, מעקב אחרי ראשנים צפרדעים, צבים, חיפושיות זבל, לטאות, גן חיות שלם.

כאן גם עברו עליי ימי מלחמת העצמאות, על שמחותיה והצלחותיה, כאביה ונפגעיה. לא הרחק מאתנו התפוצצה שיירת הנשק, ראינו מקרוב את יוצאי השיירה ליחיעם, ליווינו לבית העלמין את חברינו הצעירים שנהרגו באסון הילדים ליד פסי הרכבת, וגם את החגיגות הספונטאניות של יום ההכרזה על הקמת המדינה וימי העצמאות שלאחריו.

שנה לאחר תום לימודי בביה"ס אחדות, יצאתי מהבית ללימודים בבי"ס חקלאי, מאז אני רק אורח בקריה, אך אני תמיד נזכר בגעגועים לימים בקריה.

כותבת שושנה סוכובולסקי (26.5.86) כנס מייסדים

אני שושנה סוכובולסקי לבית רבר, לא הגענו לקריה בין הראשונים, אך בראשית ימיה ב-1936. הגעתי אחרי שסיימתי קורס הגנה ברמת יוחנן. הוטל עליי לארגן את הבחורות המעטות שגרו אז בקריה. הייתה לי גם כיתת בחורים, תחילה לא רצו לקבל אותי, אח"כ השתכנעו. בזמנו קיבלנו את הפקודות מהמפקדה בק. חיים. הרופא האחראי במוצקין היה ד"ר דוארמן. המרחק בהשקפות בין אנשי ק. חיים להשקפות הד"ר, היו כרחוק מזרח ממערב. הד"ר סרב לקבל הוראות מהם ואסר עליי אפילו להזכיר את שמם בפניו. היה קשה לגשר ביניהם עד שמצאתי פתרון. דחיתי כל הוראה ביומיים וכך גם את התשובה, כמתווכת.
באחד הימים הוחלט לבנות אצלנו בבית סליק, במסווה של כספת לתכשיטים עבורי, אני מעולם לא ענדתי עדיים, אבל המסווה היה טוב. הייתי היחידה בבית שהייתה לי גישה לסליק.