נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – סגל תרצה ומשה
(כפי שהועבר ע"י בנם יגאל)

דור ראשון למשפחת סגל, הרב בנימין זאב הלוי סגל (הרב"ז), הגיע מאודסה ב-1835 לצפת לרגלי ביהכ"נ האר"י. היום כבר גדל בארץ הדור ה-8. בניו הרב דוויד סגל, והרב ישראל סגל, הם שני הענפים המרכזיים בעץ המשפחה.
דוויד סגל הוא הסבא של אבי, אחיו ישראל הוא הסבא של אימי (הורי היו בני-דודים), אנו "סגלים" משני הכוונים.
אבי, משה סגל נולד בצפת ב-1903. אמי, תרצה סגל נולדה בצפת ב-1906. ב-1912 עקב הרעב ששרר בארץ, נדדה משפחת אבי עד רוסיה, משפחת אמי, נדדה לסוריה, מצרים, ועד הודו. לאחר תלאות מרובות חזרו ארצה לצפת ולירושלים.

הורי משה ותרצה נישאו בחיפה ב-1925 והתגוררו בעיר התחתית. אבי עבד בחברה אנגלית ולאחר שהתבסס, הביא לחיפה את הוריו, ואת שבעת אחיו ואחיותיו. ב-1926 נולדה בתם הבכורה אסתר, ב-1930 הבן דוד, ב-1933 הבן יהושע (טולה).

ב-1935 החליטו לעבור לקרית מוצקין, לסבא בנה אבי את הבית בשד' השופטים 32, ולנו באותו רח' במס' 80. (כיום שד' גושן), הבית ה-5 במוצקין. (לימים נמכר הבית לרופא הנשים, ד"ר לנגר, עומד עד היום ללא שינוי). חלוציות במלוא מובן המילה, מרחבים עצומים של דיונות חול, שממה אמיתית. הוריי סיפרו על התקופה הקשה הזו, ללא מים וחשמל, ה"שוקלים" (שועלים) המייללים בלילות, הבדידות, הקשיים והניתוק אותם חוו.

סבא ברוך סגל היה ממכובדי הקריה. בביהכ"נ הגדול, מימין ארון הקודש, ישב הרב פוגלמן, מהצד השני סבא. אבי משה ושני אחיו דוד ופנחס, ישבו בספסלים הניצבים. זכורים לי ניגוניו וזמירותיו של סבא, שהיה בעל תפילה מעולה, בנוסח ביהכ"נ האר"י בצפת, ניגונים שעברו מדור לדור, עד עצם היום הזה. אבי משה היה איש ציבור פעיל, חבר "הציונים-הכלליים" קבוצת המייסדים, היה סגן ראש המועצה הראשון גרושקביץ'.

ב-1940 נולד הבן ה-3 יגאל, ב-1942 הבן ה-4 ישראל. ילדותנו בקריה, זכורה לי כתקופה קסומה. הבית בקרבת מגדל המים, היה גדול ומרווח, חצר ענקית עם עצי פרי (רימונים, שסק, לימונים, חבושים, גואוייבה אדומה, ושורת גפנים) אחיי הגדולים דוד וטולה, טיפחו גינת ירק (ת"א, עגבניות, מלפפונים, קישואים, בצל ירוק). "תפקיד" הצעירים יגאל וישראל, היה הרחבת הגומות והשקיית העצים, קשה אבל מהנה. זכורים טיולי שבת אחה"צ, התלבשנו חגיגי וכל המשפחה הייתה יוצאת לטייל לאורך רח' השופטים, לבית סבא. זה היה מעין אירוע חברתי נפוץ בקריה אצל משפחות רבות, שכללו מפגשים נעימים לאורך הדרך עם השכנים. אצל סבא הייתה המולה רבה של ילדים, היינו שותים תה עם עוגות רוגל של סבתא שאפתה גם עוגות שטרודל מיוחדות שמאד אהבנו. בדרך חזרה, היה "טכס" קבוע שבו אחי ואני היינו מתחלפים ב"רכיבה" על כתפיו של אבא.

שכנינו ממערב היו משפחת שושני (מוכר הנפט של הקריה), הבן שמשון שושני (היה לימים מנכ"ל מש' החינוך). ממזרח, משפחת גוטפריד (בעלי גלנטריה). בנם דני (היה לפסנתרן ידוע), הוא זה שהביא אותי לצופים, שם הכרתי את חברתי, ואשתי לעתיד פנינה (אייזן) ברזלי. מצפון, משפחת שניידר (בעלי המלוןפנסיון הראשון בקריה). בנם חיים ואחי טולה, שחקו בקבוצת הכדורסל הראשונה של "מכבי מוצקין". מדרום, (מעבר לכביש) משפחת תורג'מן, בנם דוד היה ספורטאי מצטיין בקפיצה במוט. שכנים אחרים היו משפחת מייזלמן, זליש'ניק, פיקט, יקשטט, מילר (שהגיעו מסין), לוברט (בעלי חנות ירקות), שטרן (מכרו עופות), נירה היימן, (גרה בבית ד"ר דואורמן הרופא הראשון), זילברמן ועוד.

משפחת סגל בקריה, מנתה עצמה לא מעט משפחות, דודיי פינחס ויהודית, דויד וחיה, מרים ואהרון, בנימין זאב ובלומה, אליהו ופנינה, כולם סגל, וגם שושנה ואברם פריימן.

הפעילות החברתית בקריה, התמקדה ב-3 מוקדים עיקריים: מגרש המשחקים (בית התרבות היום), אולם ההתעמלות של מכבי מוצקין (בצמוד למגדל המים), ביה"ס אחדות, עם רחבת החול הענקית, ושבט הצופים בחורשת האיקליפטוסים, שהיה העיקר. בימי שישי ושבת, ישבנו במעגל במגרש החול ושרנו שירי א"י משך שעות. בין החברים היו, דליה גולדברג, נורית שצ'יגליק, חנה חיים, רות שלם, חוה סטריקובסקי, דני גוטפריד, דני פיקט, יוסי בורגין (נפל במלחמת 6 הימים), שאול היימן, נתן גורמן, אלי זונשיין, משה אנג'ל, שמריהו ברט, אביהו בין נון (לימים מפקד חיל האוויר), חגי פודולר, יעקב סופנבוים (סופלה), וכמובן חברתי פנינה אייזן (ברזלי).

לאבי הייתה חברת הובלה "הגליל" בחיפה, להובלת סחורות בעיקר לצפת וטבריה. בזמן המנדט הבריטי, הוקם מחנה צבאי גדול בקרבתנו (ליד פסי הרכבת), חיילים בריטיים ואוסטרליים, עם כובעי שוליים רחבים, הסתובבו ברחוב, עם נשק (לעיתים קרובות שיכורים), לכן נמנענו מלהסתובב בלילות. משפרצו המאורעות נפצע אבי בפעם הראשונה, מפצצה שהושלכה לעבר המשרד שלו בעיר התחתית. היו גם מארבים ויריות על אוטובוסים שנסעו מהעיר למפרץ, על גשר רושמיה בשכונת חליסה, נפצע אבי בראשו בפעם השנייה.

אמי, הייתה אשה מיוחדת במינה. בשלנית שמטעמיה היו לשם דבר, דיברה ערבית שוטפת. בחצר היה תנור מתכת כבד לאפיית חלות לשבת. מיום שישי השכם בבוקר הכינה את הבצק, קלעה את החלות ולקראת הצהריים החצר התמלאה בניחוח החלות הטריות ושאר המאפים. כל שבת בבוקר התקיים טכס "רוגל עם קהווה", (קפה עם חלב).

במושגי התקופה, היינו כנראה משפחה אמידה. בבית היה מקרר חשמלי (פריג'ידר), לרוב האחרים היו מקררי קרח. "עגלת הקרח" הייתה עוברת ברחוב, וכל משפחה קנתה "רבע בלוק" שסחבו הביתה עם ידית מיוחדת. אני אהבתי להסתכל, איך שוברים את בלוק הקרח ולאכול את השברים שחילקו לנו. הייתה גם "עגלת הנפט" של שושני שעבר בקריה ומכר נפט לפתיליות. "האורווה" שושני, הייתה בצמוד לחצר שלנו. ריח הזבל היה חלק בלתי נפרד מאווירת החצר שלנו. איסוף זבל בקלשון, לזיבול הגינה, היה התפקיד שלי.

אחותי אסתר הייתה ידועה ביופיה ומרובת מחזרים. נישאה למשה ארושס, החתונה התקיימה במועדון "רכטשפנר" בשד' השופטים (מועדון עם תזמורת ריקודים), ע"י הרב פוגלמן. אחי דוד היה בחור שחרחר ושרירי, אמן ב"עמידת ידיים". בגיל 16 לערך, הצטרף ל"ההגנה" ואח"כ לפלמ"ח, כמפקד וקצין. לימים נישא לאהבת נעוריו רותי טיגר.

זכור לי היום בו הצבא הבריטי עזב את הארץ. שיירת מכוניות ארוכה פינתה את הבסיס הגדול משך שעות. בחצר שלנו, נערמו המון ארגזים וציוד (הבריטים נטשו, טולה וחבריו אספו). מקתות הרובים הכנו רובי גומיות לירי אבנים למשחקי המלחמה שלנו. אחד ה"משחקים" האהובים במיוחד היה פרוק כדורי תחמושת עם פלייר, הוצאת אבק השריפה וחריכת שמנו על כתות הרובים באמצעותו. אח"כ שימשו הקתות להסקת תנור האמבטיה, במקום לעבוד קשה בכריתת ענפי עצים. ה"משחקים המסוכנים" האלה שנפוצו בין כל ילדי הקריה, הסתיימו באסון הנורא "אסון הילדים", 5 ילדים נהרגו, היחידה שניצלה הייתה נחמה פוסק שנפצעה קשה ברגלה.

החלל הראשון במשפחתנו היה בן דודי, אריה סגל (ג'ינג'י), נפל בקרב על מנרה בן 25. השני היה אחי יהושע (טולה). ספורטאי מצטיין, באתלטיקה הקלה, התעמלות קרקע ב"מכבי מוצקין". במיוחד אהב לשחק כדורסל והיה בחמישייה הראשונה בקבוצת הבוגרים הראשונה. טולה היה חביב הבנות, באלבום התמונות שלו, נמצאות כמעט כל בנות הקריה. בשבילי, הוא היה דמות להזדהות ולחקות, "הכל יכול". ב-1951 התגייס לצבא לחיל השריון. לאחר השחרור הכיר את רחל לוין, (אביה נוח לוין נהרג ב-1948 בהפצצה, אמה האלמנה קבלה קיוסק בשד' השופטים ליד בית התרבות, נפטרה בטרם עת ורחל בת ה-17 נותרה יתומה), השניים נישאו ב-1954, בחצר הבית, כעבור שנה נולדה בתם אסתר (אסתי). במבצע סיני גויס למילואים, בתום הקרב על אבו עגילה, הודיעו תחילה שהוא נעדר, לאחר 11 חודשי המתנה, הגיעה הבשורה המרה, טולה נפל בקרב. מכאן ואילך השתנה כל מהלך חיינו.

קודם לכן, ב-1954 הורי החליטו לעבור לחיפה, קרוב לעבודה. הבית נמכר לד"ר לנגר). התחלתי ללמוד בבי"ס "ליאו-בק", מאד לא אהבתי את המעבר לחיפה, הסיבה העיקרית הייתה, פנינה. נסעתי המון לקריה, לפנינה. בטרמפים, באוטובוס. לא פעם, בחזרה, טיפסתי מהעיר להדר ברגל (כי האוטובוס נסע בלילה רק העירה). ב-1958 התגייסתי לצה"ל, שנה לאחר השחרור ב-1962 נישאנו. ב-1964 נולד בננו הבכור טל (ע"ש אחי טולה), ב-1969 נולדה בתנו ענת.

אחי הצעיר ישראל, נישא לעליזה ב-1967. עובד בתפקיד בכיר ב"חברת חשמל".

זמן קצר לאחר שאבי פרש מעבודתו, חלה בלוקמיה, אך המשיך למרות הקשיים, בפעילותו הציבורית, כיו"ר ארגון יד לבנים בחיפה, באהבה ובמסירות, עד יומו האחרון. נפטר בחיפה ב-1973 בגיל 69. נקבר בבית העלמין הישן בחיפה, ליד השביל המוביל לבית הקברות הצבאי. (הורי בחרו את חלקת הקבר הזו, המשקיפה לבית הקברות הצבאי, שממנה רואים את עץ התמר, שלמרגלותיו נמצא קברו של בנם טולה).

לאחר מות אבי, הבית של אמא, המשיך להיות הבית של ההורים. אמא המשיכה לטפל בנכדים ובנינים, שמחת החיים והצחוק המתגלגל שלה, היכולת הנדירה להיות קרובה ולהבין את ליבם של נכדיה ונינה ליוו אותה כל ימיה. אמא נפטרה ב-1992 בת 86.