נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – סגל שושנה וברוך
(כפי שסופר ע"י בנם פנחס)

אבי ברוך נולד בצפת, דור שני למשפחה דתית אמידה מאוד. רק שני דורות קודם לכן, נמלטה המשפחה מרוסיה, מפני גזירות הצאר ניקולאי שציווה על חטיפת ילדי היהודים וגיוסם לצבא הרוסי. טרם נמלטו, הצליחו למכור ולממש חלק נכבד מהרכוש המשפחתי, בתים, מגרשים וקרקעות.

אימי שושנה, נולדה בעיר מרמרוש שבהונגריה, ארצה הגיעה כילדה בת 9. המשפחה היתה דתית מאוד והחליטה להתיישב בעיר המקובלים, צפת. באמצעות שידוך, נישאו הוריי בצפת בראשית המאה. יחד הביאו לעולם 8 ילדים.

בשנת 1920 לערך, עברו הוריי מצפת לחיפה, לפרנסת המשפחה פתח אבי חנות מכולת בעיר התחתית ברחוב נצרת, בשכירות בבית דירות שהיה שייך לראש עיריית חיפה דאז, חסן שוקרי. שם נולדתי אני בן הזקונים, בשנת 1926.

כעצמאי, הצטרף אבי כחבר בארגון המעמד הבינוני בחיפה. כך, ב1934, היה בין ראשוני רוכשי המגרשים בקריה.
בעת טכס הנחת אבן הפינה לקריה, היה אבי בין המברכים "ברכת שהחיינו", ובין החותמים על מגילת קלף היסוד.
בראשית 1936 היינו בין 15 המשפחות הראשונות שנכנסו לגור בביתם בקריה, ברחוב השופטים 34 פינת מכבי.

בזמן שנערכה הגרלת המגרשים, היה זה אבי שעליו הוטלה משימת הוצאת פתקי המגרשים, עליהם רשום היה מספר המגרש עבור האדם שתורו הגיע להגרלה. לגמרי במזל, יצא לנו מגרש מהטובים יותר. אך עוד בטרם החלה בנית הבית, פנתה הנהלת הארגון לאבי ולמר קפלן שכנינו ובקשו, שכל אחד יתרום 31 ממגרשו בשטח שבין שני המגרשים, עבור אדם בשם זלמנוב, שביקש לגור ברחוב הראשי אבל הגרלת המגרשים "התאכזרה" אליו. אני מסופק אם היום מי שהוא היה נענה לבקשה כזו, אבל אבי ומר קפלן נענו אז לבקשה.

הזוג קפלן היו הוריו של יששכר קפלן שנהרג במלחמת העצמאות, על שמו הוסב רחוב הים התיכון בסמוך לפסי הרכבת, לרחוב יששכר. מאחר והיו מאוד מבוגרים, החליט הזוג קפלן לאחר מכן לאמץ ילדה בשם ניצה, שגדלה אצלם.

אל הבית החדש בקריה לא הגיעה כל המשפחה, חלק מאחיי הגדולים היו נשואים ועברו להתגורר במקומות אחרים.
אני הגעתי לקריה כילד בן 10. בנין ביה"ס עוד לא נבנה ואת לימודיי התחלתי בכיתה בבית ברזילי ברחוב השופטים. אז הגיע המורה סלנט ואיתו עברנו לבנין החדש כעבור שנה.
רחוב השופטים כיתר הרחובות בקריה טרם נסללו, אבל היו מצופים ב"דבש", חול ועפר מהודקים במכבש. דיונות החול שמסביב והכבישים החוליים, היו לנו למגרש המשחקים.
בין מקום ביה"ס לכיוון שכונת הצריפים, השתרעה הביצה הגדולה. אנו הילדים בשיתוף ילדי שכונת הצריפים חברינו, בנינו לנו רפסודות מקרשים וחביות ושטנו על פני הביצה.
בסמוך לביה"ס היה ביתו של שרת ביה"ס מר לנצר, שגם בביתו התקיימה כיתת לימודים כאשר לא היו מספיק כיתות פנויות. אח"כ הצטרפתי לתנועת המכבי הצעיר כספורטאי, כדורסל ואתלטיקה. השתתפנו בתחרויות רבות גם בחיפה.

אבי המשיך להחזיק בחנות בחיפה ויום יום נסע לעבודה ברכבת. במאורעות 1936-9, הערבים פרצו לחנות שדדו, הרסו ושרפו כל מה שהיה בה. אבא סגר את החנות והחל לעסוק בתיווך דירות ומגרשים. הילדים הגדולים החלו לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. גם אני בגיל 14 הפסקתי את לימודי, כי לא היה כסף לתשלום שכר הלימוד.

אבי ביחד עם פישל ברייטמן וקבוצה נוספת של תושבים דתיים, היו בין יוזמי הקמת ביהכ"נ הגדול. תקופה ארוכה טרם הקמתו, עסקו באיסוף תרומות ושטרות של 1 לא"י (ל7 שנים!), מבית לבית. עם סיום הבניה, הסתבר כי לא נותר כסף לריצוף ביהכ"נ, לכן שפכו חול ועליו פרשו מחצלאות קש. במשך שנים, זו היתה ריצפת ביהכ"נ. לאבי היה מקום של כבוד בביהכ"נ, משמאל לארון הקודש וליד כסא ראש המועצה.

במלה"ע ה2 חפר אבי בחצר מתחת למרפסת המטבח מקלט, שהיה עשוי מקרשים וחביות מלאות בחול. אל המקלט הזה ירדנו בדרך כלל עוד לפני האזעקה, על בואם של המטוסים ידענו מנביחות הכלבים בחצר ובקריה כולה.
בחצר הבית היו גם כמה עצי פרי, בעיקר כתעסוקה לאבא בזמנו הפנוי.

בשנת 1946 הצטרפתי להגנה כמעט עם כל חבריי לתנועת המכבי, למעט אלה שמדעות פוליטיות שונות, הצטרפו לארגונים האחרים, כמו האצ"ל והלח"י. אנו נשלחנו לקיבוצי הצפון לשמירה וליווי שיירות בצירי התנועה, בעיקר בסביבות העיר עכו הערבית, בדרך לשבי ציון וחזרה.
בקרבות שהתקיימו עוד טרם מלחמת העצמאות, הוצבתי ביחיעם לעזרה כנגד התקפות צבא ההצלה של קאוקג'י שניסו לכבוש את הקיבוץ. המחלקה שלי ספגה אבדות רבות ובחסות הבריטים, עלתה שיירה להוציא את הפצועים וההרוגים. ההגנה ניסתה לנצל את החיפוי הבריטי ובדרכי עורמה להעלות למקום כוח עזר חלופי, אך הניסיון נכשל. אני הייתי בין המוחלפים שיצא מהקיבוץ, אך המחליפים לא יכלו להגיע.
משהתארגנה שיירת יחיעם הידועה, הייתי אמור לשוב לקיבוץ ולהיות בין המשתתפים בשיירה. ברגע האחרון נבחרתי עם חבר נוסף שמואל אלמני, לצאת לקורס מכ"ים באלונים. כשהגענו לאלונים, כבר שמענו על סופה הטראגי של שיירת יחיעם בה היינו אמורים להשתתף.

בשנת 1948, חוילנו רשמית לצה"ל והגעתי לגדוד 21. עם שחרורי חזרתי לקריה, אבי סידר לי עבודה כעמיל מכס בנמל חיפה, כעבור שנתיים פתחנו משרד עמילות מכס עצמאי.

בשנת 1953 נישאתי ליהודית גרין מהמושבה מגדל שליד טבריה, וגרנו בבית הוריי עם אבי שנותר אלמן לאחר פטירת אימי. נולדו לנו 3 ילדים, שושנה, אורלי וגיל, 5 נכדים ו4 נינים.

אחי הבכור משה שתחילה לא הצטרף אלינו למעבר לקריה ונשאר בחיפה, החליט בשלב יותר לעזוב את חיפה ולהצטרף אלינו בקריה. כאן התגורר ברחוב השופטים בבית שלימים התגורר בו הד"ר לנגה. עם הגיעו החל להתעסק בפוליטיקה מקומית מטעם מפלגת הציונים הכלליים והיה מתומכיו הבולטים של אריה גרושקביץ. לימים נבחר לכהן כחבר המועצה והיה אף סגנו. בנו טולה סגל, נהרג בקרבות סיני בשנת 1956.