נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מרכוס חנה ושאול
(כפי שהועבר ע"י בתם, רותי בק מרכוס)

הורי חנה ושאול מרכוס, עלו ארצה מברלין גרמניה בשנת 1936. אבא היה מהנדס מטלורג (מתכות) ומיד עם הגעתו התקבל לעבודה במפעל "קרמנר" ליציקות מתכת וברזל במפרץ חיפה, לימים מפעל "וולקן".

לקרית מוצקין הגיעה המשפחה כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1938. עם הגעתנו התגוררה המשפחה ברח' הרב קוק, שהיה אחד הרחובות הסלולים המעטים שהיו אז בקריה. רוב רחובות הקריה היו אז רק שבילים וסמטאות חול.

באותם ימים בקרית מוצקין, הכירו כולם את כולם, כל ילדי הרחוב והרחובות הסמוכים הלכו יחד לאותו גן ילדים, "גן רחל", אחר כך ביחד ל"גן זהבה", ומשם כמובן שביחד לבית הספר "אחדות", אגב, היחיד שהיה אז בקריה.

אחותי נעמי נולדה בתקופת מלחמת העולם השניה. היה זה באחד הלילות לצלילי האזעקות וההפצצה על הקריה, כשרצנו כולנו למקלט בחצר של השכנים, ואבא נאלץ לצאת מהמקלט ולרוץ מיד להזעיק עזרה רפואית במרכז העזרה הראשונה.

באותה תקופה של הפגזות אוויריות הוקם בקצה הקריה מחנה צבאי בריטי, שהכיל תותחים נגד מטוסים. המחנה הזה אכלס בתקופות מסוימות חיילים אוסטרלים והודים. הזכרונות שנותרו לי מהם, הם של קבוצות חיילים שיכורים יושבים בערבים מתחת למרפסת הבית ושרים שירי שיכורים בדרכם מקפה "פינתי" בחזרה למחנה.
בשעות היום, אנחנו הילדים אהבנו ללכת לשער המחנה ולהגיד לחיילים : 'Mister Johnny give me money'.

מצב הבטחון בארץ היה קשה וכל הישוב התגייס למאמץ הבטחוני. אבא התנדב אז להגנה והיה פעיל מאד. אח"כ התנדב גם ל"מגן דוד אדום", עוד לפני קום המדינה, במהלך מלחמת העצמאות וגם לאחריה.

אמא התגייסה גם היא ל"מאמץ המלחמתי" ונהגה לשבת במשמרות תצפית ושמירה על גג מגדל המים. מאוחר יותר המשיכה לתרום מזמנה ומרצה בהתנדבות ב"ארגון אמהות עובדות" וב"אילן". גם בערוב ימיה כשעברה להתגורר ב"בית אילדן" בקרית מוצקין, המשיכה להתנדב ל"אילן" בגיוס ואסוף תרומות.

כל הילדים ברחוב היינו למעשה חבורה נחמדה, מלוכדת ועליזה, חלק מאיתנו אפילו למדו באותה הכתה בבית הספר.
בחופשים היינו משחקים כולנו יחד, ובעיקר אהבנו את עץ התות הענק שגדל באחת החצרות ברחוב, בין ענפיו הגדולים בנינו מעין סוכה בה בילינו ושיחקנו שעות ארוכות.

כשגדלנו והיינו לנערים ונערות, הלכנו כולנו לתנועה ובעיקר ל"מחנות העולים". הצריף של התנועה היה קרוב לבור הגדול שנוצר מפצצה שנפלה במקום במלחמת העולם השנייה, והיה זה מקום נהדר למשחקים ופעולות.

השנים חלפו, אנחנו גדלנו, גם הקריה גדלה והתפתחה, היום כבר לא כל כך מכירים את כולם, יותר נכון כמעט אף אחד, אבל תמיד נעים לחזור ולהתרפק על הזכרונות.

עם נשואי עזבתי את הקריה, אבל לעתים קרובות הגעתי עם משפחתי לביקור אצל הורי שנשארו לגור בקריה. אבא נפטר בשנת 1983, ואמא בשנת 2003. עכשיו כשגם אמא איננה, אני מגיעה לעתים יותר רחוקות, אבל תמיד נהנית לראות את הקריה ביופייה והתפתחותה.
יישר כוח לעושים במלאכה.