נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מנצל ד"ר רודולף ורודולפינה

ראשיתו של המכון לאילוף כלבים בקריה, ב1939. החלטת ההנהלה מיום 12.11.39 "לאחר שיחה עם ד"ר מנצל המציע לאפשר לו בנית מלונות לכלבים סמוך לחורשה ע"י הרכבת, מחליטים שרצוי להקים את המלונות ולעשות לו כמה הקלות בענין". ביום 12.02.40 החלטה "להודיע למר מנצל שאנו מוכנים להקצות לו כמה מגרשים למכון כלבים וניתן הנחה של 25 לא"י על כל מגרש". בני הזוג היו עריריים, סיפורם מבוסס על זיכרונות ילדי הקריה.

תולדות הזוג מנצל (באדיבות כהן (זיכל) אסתר)

הבית ברחוב ברק 53 שמש בשנים 1939-72 מרכז לגידול ואילוף כלבים. "המכון לחקר כלבים ואילופם" שהקים הזוג מנצל, בעלי מוניטין עולמי.
רודולפינה לבית וולטוך נולדה בוינה ב1891, התייתמה מאם בגיל 4. גאוות אביה כשהיא מנצחת כילדה גדולים ובוגרים ממנה במשחק השחמט בבתי הקפה של ווינה. כנערה היתה מהסטודנטיות הראשונות במקצועות המתימטיקה והכימיה. מגיל צעיר הגדירה עצמה כציונית וסוציאליסטית. משבקשה להתקבל לארגון הסטודנטים הציוני "תיאודור הרצל" שלא קיבל לשורותיו נשים, התקבלה וקבעה "דולפי" (כך כונתה) תקדים. אחד בלבד התנגד, הסטודנט לרפואה רודולף מנצל מטפליץ שינאו, כשנעדר לרגל חופשה נערכה הצבעה ודולפי התקבלה. אח"כ עם סיום לימודי הרפואה נישאו השניים בברית נישואין שנמשכה מעל 50 שנה, "יד הגורל".
בוינה היו שניהם מדריכי נוער בארגון הציוני "בלאו-וייס" (תכלת-לבן). במלה"ע ה1, שירת ד"ר מנצל כרופא בצבא האוסטרו הונגרי, דולפי עבדה ככימאית. בתום המלחמה עברו לעיר לינץ, אז רכשו כלב בוקסר בשם "מאוגלי".
כך היו מראשוני מדע הקינולוגיה (כלבנות) ובמהרה, היה זה לנושא המחקר והעיסוק העיקרי. ניהלו ויכוחים מדעיים עם פבלוב, מוסט ובטגר. הוכיחו בוודאות כי כלב מסוגל לזהות עקבות לפי ריחו של כל אדם. פיתחו טרמינולוגיה מוגדרת ליצרים ותכונות של כלב, כמבחן יסוד לפיתוח אופי לכלבים להפקת מרב התועלת לאדם. עוד באוסטריה גידלו בוקסרים שנודעו בשמם המסחרי "בני שטן". צאצאיהם שרתו ככלבי הגנה, קרב וסיור ביישובי הארץ בשנות ה30 וה40.
עבודתם המחקרית משתקפת בששה ספרים וכ50 מאמרים, בגרמנית, אנגלית ועברית. ספרם "חינוך כלבים ואילופם", משמש עד היום כ"תנך" למאלפי כלבים. הספר "על כלבים חתולים ושאר ידידים", הוא ספר קריאה מרתק. הספר "כלבי הפריה", מתעד את פיתוח הגזע "הכנעני", המוכר בכל העולם כגזע הכלבים הלאומי בישראל. מאמרים נוספים פורסמו בעיתון "הכלבן" בעברית..
ב1934 הגיעו ארצה לראשונה, וערכו קורס לנוהגי כלבים (בין הבוגרים רות דיין). ב1937 הגיעו בשנית וערכו קורס מדריכים. ב1939 עלו סופית והקימו את המכון בקרית מוצקין. למרות המוניטין, ההתחלה הייתה קשה. שנתיים חיכה ד"ר מנצל לקבל אישור ממשלת המנדט לעסוק ברפואה. תחילה בקריה ואח"כ כרופא בתי הזיקוק. גם המימון שהובטח ע"י הסוכנות לא הגיע. אולם מיד עם הגיעם החלו בארגון הכלבנות בארץ. הוקם מועדון הכלבנים בחיפה ותערוכת הכלבים הראשונה התקיימה בחיפה ב1942. בתמיכת ה"הגנה" הוקם "ארגון נוהגי כלבי שרות", שבמסווה של מועדון אזרחי סיפק כלבי שרות להתיישבות העובדת. כלבי השרות שאולפו שמשו כנשק ומגן. במלה"ע ה2 "גויסו" כלבים לצבא הבריטי לגילוי מוקשים.
ב1948 נסגר המכון, ד"ר מנצל הוזמנה להניח את היסודות ליחידות הכלבנים של צה"ל ומשטרת ישראל.
אז ערכו הסבה לפעילות אזרחית וארגנו קורסים לשיפוט בתערוכות כלבים. חשוב מכך, החלו ההליכים להקמת מוסד לאילוף כלבי נחייה לעיוורים. ב1953 הגיעה ארצה הגב' הלן קלר לפתיחת המכון ל"ניידות העיוור והתמצאותו", שנוהל ע"י הד"ר מנצל עד 1971.
בשנה זו נפטר דר. רודולף מנצל. אז עברה פרופ' רודולפינה מנצל לבית האבות של "בני ברית" בכרמל, ארגון בו היו חברים. ב1973 נפטרה. משנתם חיה בתלמידיהם. תמיד נזכור שבזכותם עלתה קרית מוצקין על המפה הבין לאומית.

לברן (גרינוולד) נעמי

המכון לאילוף כלבים שהקימו ד"ר רודולף וד"ר רודולפינה מנצל, היה מוסד ידוע בקריה בימיה הראשונים. הוא גבר גבה קומה ונאה, היא אישה גוצה ונמרצת. אנשים חמים ואוהבי ילדים, למרות ואולי בגלל היותם עריריים.
ביתם ברחוב ברק, היה מוקף בעצים גבוהים והחצר מלאה בכלובי כלבים. הבית, עמוס ברהיטי עץ כבדים מאירופה וריח רהיטי העץ המעורב בריח הכלבים, היה מאוד דומיננטי בבית.
אימי עבדה במכון, בהדרכת עיוורים להסתגלות לכלבי הנחיה. בזכותה, הוצע לי ולאחותי לעבוד שם בניקיון הכלובים והגינה. תמיד שילמו לנו ביד נדיבה, במושגים של אז. חוויה השמורה איתי עד היום, הוא ביקור הסופרת המפורסמת הלן קלר במכון, שהייתה חרשת עיוורת. אנו השתיים נבחרנו להגיש לה פרחים.
במכון הוכשרו כלבים גם למטרות אחרות, לשמירה ותקיפה. בסוף הרחוב היה שטח פתוח גדול, אליו הובאו הכלבים. גבר שנבחר להיות "קורבן", הולבש בבגדים מיוחדים וניצב בקצה השטח, לפי פקודתה היה הכלב מסתער ותוקף אותו, מפיל אותו ארצה ומנטרל אותו. לנו הילדים, הייתה זו הצגה ואטרקציה מאוד ייחודית.

ענבר (בן דב) ציונה

הרופאה הוטרינרית ד"ר מנצל התגוררה ברחוב ברק. במגרש מול ביתם, אימנה ואילפה כלבים לשמירה, תקיפה והגנה, עבור הקיבוצים, המושבים, משטרת המנדט וכד'. לנו, ילדי השכונה, הייתה זו חוויה בלתי רגילה ובלתי נשכחת.

פייגנבלט (סגל) לאה

ב1939 מלה"ע ה2 גויסו רוב חברי למאמץ. הבנות למשמר אזרחי ועזרה ראשונה והבנים להגנה. למדנו גם אילוף כלבים אצל ד"ר מנצל ברח' ברק שהייתה מומחית לאילוף כלבים לצרכי שמירה וזיהוי.

פינקלשטיין (בן עמי) נחמה

זכורה לי דמותה המופלאה של הד"ר מנצל "הד"ר של הכלבים". אישה גוצה על אופניים כשכלב בולדוג מכוער מושך אותם, (תמיד יחד), היא נכנסת לצרכניה והוא נשאר רובץ בחוץ. אנו הילדים ניסינו לפתות אותו בדברי מאכל, אך הוא לא זז. "כדי שלא ירעילו אותו" הסבירה במבטא "יקי" כבד. "למה בולדוג תמיד מכוער?" שאלנו, "כי הוא חכם, הוא אף פעם לא נובח". "חוץ מזה, בולדוג הציל את חיי כשהייתי באוסטריה".

זיגל יוסי

בילדותי ברחוב ברק היינו שכנים למשפחת מנצל. הוא רופא כללי ואשתו וטרינרית, בעיקר לכלבים רובם כלבי בוקסר. עבודתו הייתה בבית פנימה ולכן נסתרה מעינינו. הרופאה אישה יוצאת דופן ומיוחדת, עבודתה נעשתה בחצר הבית לרוב במגרש החול בקצה הרחוב. את הכלבים אימנה ואילפה למשימות שמירה והגנה וטיפלה בהם במסירות רבה, לא פעם גם הצילה חיים. אנו הילדים צפינו בה בסקרנות וביראת כבוד. אחד העובדים "שיחק" את "הרע", לבוש בחליפה מיוחדת ומרופדת בנדיבות הסתתר בחולות. הד"ר נתנה הוראה לכלב וזה היה רודף אחריו, מגלה אותו, אוחז בו ולא מרפה עד שקיבל הוראה ממנה לשחררו. לה זו היתה עבודה, לנו מחזה מרתק ובלתי נשכח.
מקרה מיוחד לו הייתי עד. ברחוב יעל היה מחנה צבא בריטי, מוקף בגדר תיל וקונצרטינה דוקרנית. חיילי המחנה טיפחו כלב זאב יפהפה. יום אחד, הגיעו חיילים בריטים בג'יפ, נושאים את הכלב כשהוא פצוע. סיפרו שרדף אחרי חתול שזינק אל עבר הקונצרטינות ודילג מעליהן, הכלב קפץ בעקבותיו, אך נתפס בקוצי התיל הדוקרני ובבטנו נוצר קרע עמוק ושותת דם. נפעמנו ממראה החיילים הבריטים המחזיקים את הכלב הפצוע, ודמעות בעיניהם. הד"ר נשענה על הג'יפ, הרדימה את הכלב ובחוט ומחט תפרה את בטנו של הכלב. תמונה שחרוטה היטב בזיכרוני.

מקרה אחר קשור באחותי התינוקת טובה, שתוך משחק דחפה חרוז גדול לאחד מנחיריה. הורי חששו שיחדור לדרכי הנשימה ונשאו אותה בריצה לבית הד"ר לבקש את עזרתו. תחילה סרב, כי לא היה לו הציוד מתאים וחשש להיכשל, הציע לפנותה לבית חולים. משהבין כי אין בסביבה כלי קשר ואין אפשרות להשיג רכב לפינוי, החליט לנסות. לאורו הקלוש של פנס ומכשור פשוט, שחרר את החרוז. שנים רבות המשיכו הורי לספר על ה"הצלה", והאצילות של הד"ר.
בסוף שנות ה50 עברה לק. ביאליק, ופעלה ב"צער בעלי חיים". בתוך כך המשיכה לאמן כלבים להנחיית עיוורים.