נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מנדלברוט פנינה ונפתלי
(כפי שסופר ע"י בתם שולמית (שולה) לפר).

נולדתי ב-1925 בי"ם לנפתלי ופנינה מנדלברוט. אבי שרת כחייל בצבא האוסטרו הונגרי, נשבה ע"י הרוסים ונשלח לסיביר. שם איבד חלק מאצבעות כף ימין. למרות הנכות וכציוני נלהב למד את מקצוע הצבעות, כדי שיהיה לו מקצוע בארץ ישראל. ארצה עלו כזוג נשוי בשנים 1922-3 עם אחותי רבקה.

הורי שהיו עצמאים וחברי ארגון "פועלי ציון שמאל" ולא חברי הסתדרות, הורשו לרכוש מגרש בקריה, וב-1934 עברנו למגורים זמניים בחיפה, בהמתנה להשלמת בנין הבית ברח' הרב קוק 16, ב-1936.

ב-1939 ערב פרוץ מלה"ע, עלו ארצה הורי אימי וגרו איתנו בבית. סבי נפטר כעבור שנה. סבתי סובל דיסטלר שהייתה בעלת מכלת בפולין, נרתמה לסייע בפרנסת המשפחה. בחצר הבית החולית ללא ידע חקלאי שתלה גן ירק, בעיקר תרד ותפו"א שהיו לתפריט היומי הקבוע שלנו, (עד היום אני לא יכולה לאכול תפו"א), עץ תות שהיה לשם דבר ואת פירותיו מכרה אימי, (שנה לאחר מותה מת העץ). ערוגת פרחים שבימי חמישי אימי היתה עושה מהם "בינדאלאך" (זרים) ואותם הייתי אני מוכרת.

סבתי אף החלה בפעילות ציבורית המאפיינת את משפחתי, לזכותה הקמת קרן גמילות החסדים הראשונה.
הגענו לקריה טרם שנבנה ביה"ס, הילדים למדו בבית ברזילי. מאחר ולא היתה כיתה ו' לגילי, למדתי בחיפה בגמנסיה ביאליק לשם נסענו באוטובוסים ממוגנים. בשנה שלאחריה נפתח ביה"ס אחדות בו למדתי בכיתה ז' ושנה אחר כך היינו למחזור הראשון כיתה ח' שסיים את ביה"ס. למסיבת הסיום תפרנו ורקמנו בעצמנו את התלבושות, אני לא הייתי מוכשרת בכך והציון השלילי היחיד בתעודה שלי היה בתפירה. אגב המורה למוסיקה אבילאה שגר בחיפה, לא הגיע לטכס עקב יריות בואדי רושמיה ואנו נהלנו אותו בהצלחה בעצמנו. זה המקום לציין את חגיגות ביה"ס, בעיקר ט"ו בשבט, שבועות ופסח שהיוו מוקד משיכה לכל התושבים ואירועי התרבות המרכזיים.
אני זוכרת חגיגת ט"ו בשבט שאליה הגיעו ברכבת מיוחדת ומקושטת, ילדים מחיפה להשתתף בנטיעות. כולם קבלו שקיות ובהם סבונים תרומת ביהח"ר שמן ובננות תרומת תנובה.

אימי נבחרה לועד ביה"ס ופעלה לגיוס תרומות לנזקקים שלא יכלו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד. שכר הלימוד שלי שולם בעבודה, כשאבי מסייד את ביה"ס בחופשים. זה לא הספיק ולכן לא קבלתי תעודת גמר עד השלמת התשלום. את הסנדלים הראשונים שלי בכיתה ז' קניתי מכסף שהרווחתי ממתן שיעורים פרטיים בחשבון לילדה בכיתה ב'.

אימי שהייתה פעילה מאד נהגה לגייס תרומות גם עבור חולים שנזקקו לטיפול רפואי וניתוחים. משעלה נושא מיסוד הפעילות למען נשים, הייתה היא ממקימות סניף ויצ"ו בקריה, שלא היה שייך להסתדרות ונחשב לבלתי מפלגתי. במשך שנים היתה מזכירת הסניף ולימים נבחרה ליו"ר. בימיה וביוזמתה נבנה בית ויצ"ו ברח' הרב קוק.

היא גם הייתה מהיוזמות להקמת בית הקשיש הראשון ששוכן בבית מגורים ברח' הילדים, כשנכדה שנגן באקורדיון היה מגויס מעת לעת "לעשות שמח" לקשישים. לימים הוקצה מקום למפעל הזה בבית התרבות (היום ע"ש משה גושן), ומשנבחר ועד למועדון נבחרה אימי ליו"ר הועד.
מתוך שני תפקידיה אלה, הצטרפה למפלגת הציונים הכלליים וברשימה זו נבחרה למועצה. כיהנה כחברת מועצה שתי קדנציות ובמחצית השלישית נפטרה באופן פתאומי בגיל 72. כחודש קודם פטירתה בטכס יום העצמאות הייתה בין שני הראשונים לקבל את תואר יקיר העיר, על שמה קרוי גן הילדים ברח' אהרון, גן פנינה מנדלברוט.

כשנה לאחר מותה, רצה הגורל ונבחרתי אני ליו"ר ועד המועדון ולאחר מכן למועצת העיר למשך שלוש קדנציות מטעם סיעת תל"ם (תושבים למען מוצקין).

ביתנו ברח' הרב קוק, היה קרוב לסניף "השומר הצעיר" של ק. חיים. אני זוכרת שפחדתי לעבור שם לבד שמא יפגעו בי, מה שמעולם לא קרה, או שילעגו לי, מה שקרה לעיתים מזומנות. הנתק היטשטש בעיקר ערב פרוץ מלחמת העצמאות, כאשר בני שתי הקריות פעלו במשותף בהגנה. גם אני וכאשה נשואה עברתי קורס מ"כיות של ההגנה בקבוץ רוחמה ועסקתי בהדרכה בשמוש בנשק, אצלי בבית היה מסתור לנשק. חשוב לציין כי במוצקין היו גם תאים של ארגוני המחתרות אצ"ל ולח"י.

הקרבה בין הקריות הביאה גם ל"נשואי תערובת" משני צידי "המתרס". בעלי יעקב לפר לו נשאתי בשנת 1944 היה "הסתדרותניק" מק. חיים. הכרותנו החלה כאשר הוא כחייל צעיר בצבא הבריטי, נהג לבקר את בת דודתו שלמדה בפנימיית משק הפועלות, שהייתה בסמוך לפנימיית ויצ"ו בנחלת יצחק בה למדתי אני, מאחר ובביה"ס אחדות טרם נפתחו כיתות תיכון י"א י"ב. (גם משום שרצו להרחיק אותי מסכנת ההפצצות של המטוסים האיטלקיים במהלך מלה"ע). בת דודתו ואני היינו לחברות כשלמדנו יחד באותה כיתה ט' וי' במוצקין, למרות ההפרדה האידיאולוגית אך עקב היות בי"ס אחדות תיכון יחיד בקריות.

לאחר שנתיים חזרתי לקריה ופגשתי ביעקב ששרת במחנה הבריטי הסמוך. עקב בעיות פרנסה נאלצתי לעבוד והוא זה ש"סידר" לי עבודה במחנה הצבאי, כך היינו לזוג "רשמי" עד נישואינו. את הכסף לעריכת החתונה, 20 לירות, קבלנו בהלוואה מאשת הרב פוגלמן, הרב הראשי הראשון.

ביתנו הראשון היה למעשה מחסן הצבעים של אבי בחצר הבית, כאשר יעקב בעלי קיבל אישור ממפקד המחנה לקחת "בהשאלה" מעט חומרי בנין להקמת מחסן קטן נוסף אליו הועברו הצבעים, על מנת לפנות את הגדול למגורים. השירותים ושאר הצרכים החשובים היו כמובן בבית הורי.

בינתיים יעקב השתחרר מהצבא והחל לעבוד בנמל, ממשכורתו חסכנו מספיק כסף על מנת לרכוש מגרש ברח' אהרון 33 עליו בנינו את ביתנו, בסמיכות לביצה הגדולה שהפרידה בינינו לשכונת הצריפים. הדרך משם לביקור בבית אחותי היתה סיפור של בוץ וחול, שלא לדבר על היתושים והצפרדעים שותפינו לבית.

סיפורים גדולים כמעט ואין לי מאחר והייתי כמו שאומרים "ילדה טובה ירושלים", הורי הקפידו על לימודי ואני מלאתי מצוותם כראוי. אבל יש דברים שאני זוכרת.

הקשרים בין הקריה למחנה הצבאי היו טובים וב"שכנוע" של ראשי הקריה, הסכימו הבריטים לבנות את מועדון החיילים למרגלות מגדל המים (היום אולם הספורט של בי"ס אלונים), שהיה לקולנוע הראשון במוצקין (למרות שהעדפנו את בית העם בק. חיים), וגם אולם חתונות.

היו בקריה כמה בתי קפה בעיקר לכיבוד קל ומפגש חברתי, אלה היוו בימי שישי מקום מפגש לבילוי ובעיקר לריקודים, לצלילי תזמורות קטנות שהובאו במיוחד.

הסיוד הראשון לביהכ"נ הגדול תרם אבי. אני ובת נוספת נשכרנו ע"י ועד ביהכ"נ לשמור על הסדר בעזרת הנשים, מפני הילדים שהפריעו למהלך התפילה. בכסף שהרווחתי קניתי ספרים לביה"ס.

זכורים לי בעיקר שני חגים, יום כיפור ושמחת תורה שבהם היה ביהכ"נ מלא. במוצאי שמחת תורה היו מתכנסים כל אנשי הקריה ולנשים הותר להיות בעזרת הגברים. הרקדן הראשי היה יליניצקי העגלון רחב המימדים, שהיה פוצח בריקודי קזאצ'וק רוסיים. מאחר והיה חשוך ילדים תרם את ביתו ברח' הרב קוק 104 לגן ילדים, היום גן רחל המשוררת.

בשבתות היינו הולכים ברגל לים, דרך החולות הדיונות והחם הכבד. בחזרה היינו עוברים ליד הבתים הקיצוניים של ק. חיים ונכנסים לחצרות לבקש מים. לא תמיד קבלנו.

אני חייבת להזכיר את אחי איציק מנדלברוט, ספורטאי מעולה ואלוף הארץ הראשון בהטלת כידון. רשות הדואר והפועל הנפיקו סדרת בולים בנושאי ספורט והבול המיוחד להטלת כידון נושא את דמותו.