נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מליניק תרזה ומרדכי מרכוס
(כפי שסופר ע"י בתם חיה שרון)

אבי מרדכי מרכוס נולד ב1896 בוורשה פולין שהיתה אז תחת כיבוש רוסי בעקבות מלה"ע הראשונה. אימי תרזה נולדה גם היא בוורשה בשנת 1903. אבי כנער מחונן וכשרוני במיוחד התקבל ללימודים בביה"ס רוסי ללימודים ריאליים, אליו התקבלו בעיקר בני האצולה והקצונה הגבוהה הרוסית. את לימודיו השלים בפוליטכניקום בוורשה כמהנדס אדריכל. במקביל למרות האיסור הרוסי על לימוד השפה וההיסטוריה הפולנית, אבי וחברים נוספים עשו זאת במחתרת.

עם פרוץ המהפכה ברוסיה ב1917 התקוממו הפולנים. אבי הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא הפולני במאבק על עצמאות פולין. למרות זאת, בתום המלחמה כששב ללימודיו והחל לעסוק בפעילות ציונית, גורש מהאוניברסיטה אך הוחזר במסגרת מחילה כללית.

אימי היתה מבית מאד אמיד וחילוני. אביה היה ידוע ומקובל בקרב שועי הארץ הפולנים. את בנותיו שלח ללמוד בבתי ספר נוצרים חילוניים, אימי למדה משפטים.

הורי נישאו ב1928 והמשיכו לגור בוורשה. אבי הועסק ע"י הממשלה הפולנית כמהנדס לתכנון רשת הרכבות הארצית. ב1930 נולדתי אני כבת יחידה להורי.

ב1933 החליט אבי לעלות ארצה, משפחת אימי סרבה לאשר לאימי ולי לעלות איתו "למדבר". כבן למשפחה אמידה לא התקשה לשלם עבור הסרטיפיקאט, ועלה לבד על מנת לבדוק ולהכין את הקרקע לעלית המשפחה כולה. לארץ הגיע באניה לנמל חיפה, שכר חדר בהדר וקיבל עבודה כמהנדס בחברה פרטית שבנתה אז את מעון כרמליה (היום בית אבות).

ב1934 הצטרף לארגון המעמד הבינוני ורכש מגרש בשכונת מוצקין שהוקמה באותה עת. בעקבות מכתביו שהכל בסדר, עלינו אימי ואני אחריו ב1935 והגענו לנמל יפו. שם קיבל את פנינו אבי וביחד נסענו לחיפה, לדירה שכורה בהמתנה להשלמת ביתנו בקריה ברחוב יעל 21.

את הבית בנה קבלן בפיקוחו הצמוד של אבי. אבי שהיה קפדן מאד, רכש את עצי הבניה כשנה קודם לכן על מנת שיהיו יבשים וטובים לבנין. הבית כולו נבנה מלכתחילה באיכות טובה. ב1936 עם גמר הבניה עזבנו את חיפה ועברנו לגור בקריה. אבי המשיך לעבוד בחיפה כמהנדס ואימי הייתה לעקרת בית. למרות היותה ילדת עיר ובת "אצילים" מוקפת במשרתים שלא ידעה לטגן ביצה, התלהבה מאוד מעיסוק חדש "חקלאות". בחצר הבית גידלה ירקות לתצרוכת עצמית והחלה גם לעסוק בבישול. על מקרר חשמלי לא ויתרה וגם על רהיטים איכותיים.

רחוב יעל היה קיצוני בשכונה ובסמוך לכביש חיפה עכו וביתנו היה קרוב לקצה. משהחלו פרעות 1936-9, לא רחוק מביתנו הוצבו עמדות שמירה של אנשי מוצקין. כילדה אני זוכרת שכל יום בשעה 3 אחה"צ היו מגיעים אנשי מוצקין חמושים ברובים ואקדחים ומאיישים את העמדות עד הבוקר. גם לאבי היה רובה צייד שהוחזק ברישיון מתוקף היותו חבר באיגוד הציידים והכלבנים.

בסמוך לביתנו היתה גם הביצה הגדולה שהייתה עבורנו מקור לא אכזב למשחקים והנאה, שייט פיילות בחורף, מעקב אחרי צמחי הביצה ושרשרת החיים של הצפרדעים והקרפדות.

הייתי אז ילדה בת 6 והתחלתי ללמוד בכיתה א' אצל המורה יפה לחובסקי. שנה לאחר מכן עקב געגועים, נסעתי עם אימי לביקור משפחתי בפולין. כשחזרנו לאחר כשנה המשכתי ללמוד באחדות.

כשנה לאחר מכן נסע גם אבי לביקור משפחה. לוורשה הגיע בסוף ספטמבר יומיים בלבד לפני פרוץ מלה"ע השניה ופלישת הגרמנים לפולין. ריח המלחמה כבר היה באויר ולאחר יום אחד בלבד בוורשה החל להמלט לכיוון רוסיה, במטרה לשוב ארצה. מאחר וסיגריות היו מצרך מבוקש, הצטייד בכמויות גדולות של סיגריות על מנת לשחד את החיילים במחסומים וגם על מנת להמיר אותן באוכל למחייה.

כך הגיע לעיר לבוב שם התייצב אצל הרוסים, הציג עצמו כמהנדס ומיד קיבל מקלט וגויס לעבודה. בו בזמן ניסה בעזרת הפספורט הבריטי שהיה מצוי בידו להשתדל אצל הרוסים שיאפשרו לו לעזוב ולהתאחד עם משפחתו בארץ. אלה לא הסכימו אך מאידך הציעו לו לסייע בהבאת משפחתו מהארץ לרוסיה. כעבור כ10 חדשים המאמץ הצליח ובמסגרת קבוצה של כ40 איש שכולם היו במצבו, יצא בדרך הארוכה מלבוב דרך טהרן וטורקיה לארץ ישראל. ב1940 חזר ארצה לאחר כשנת היעדרות כשהוא נמלט מציפורני הנאצים.

כל אותה עת על מנת להתפרנס, השכירה אימי את הבית לקפטן בריטי ששירת כמהנדס במחנה חיל ההנדסה הבריטי הסמוך למוצקין. למגורינו שכרה אימי חדר ברחוב הרב קוק. אגב, אותו קפטן בריטי בנה בחצר הבית אוהל גדול ובו שיכן את המשרת הסודני שהועמד לרשותו.

ב1940 משקרבה המלחמה אל גבולות הארץ, צבא רומל עמד בפאתי מצרים, הצרפתים של ממשל וישי היו בלבנון והאיטלקים הפציצו מהאויר. הוקפאה מלאכת הבניה בכל הארץ ואבי נותר ללא עבודה. לאחר תקופה ובסיוע הקפטן שהתגורר בביתנו הצליח למצוא עבודה במחנה חיל ההנדסה, ואף חזרנו לגור בביתנו המקורי.
לתקופה קצרה פתחה אימי בביתנו מעין מועדון מסעדה לקצינים בריטים שנהגו לבא למנוחה וארוחה קלה.

אבי שהיה איש חילוני עד אתיאיסט מוחלט, כמהנדס היה מבוני ביהכ"נ הגדול ובתמורה הוענק לו מקום של כבוד בביהכ"נ שמעולם לא השתמש בו. היה לו גם חלק בבנית חלק מתוספות הבניה בביה"ס אחדות ומאוחר יותר בבנין קולנוע אורות. אימי מאוחר יותר פעלה במסגרת ויצ"ו כרכזת גני ילדים.

ב1944 סיימתי את לימודי היסודיים בביה"ס אחדות ועברתי ללמוד בגמנסיה האנגלית בחיפה ברחוב שבתאי לוי. את הנסיעה עשיתי מדי באוטובוס קו 14. כילדה לא הייתי בצופים וגם לא הייתי במכבי, אבל היה לי חבר מתנועת השומר הצעיר.
כנערה מתבגרת ביליתי בעיקר בחוף גליה בקרית חיים שהיה מקום מאוד מפואר באותם הימים, עם רחבת ריקודים גדולה והיה מקובל ביותר כמקום בילוי לכל הסביבה. נגנו שם מוסיקה לריקודים גם בשבתות בבקרים שמאוד נהנינו ממנה גם כשהלכנו סתם לים.

ב1945 הצטרפתי להגנה כחברה פעילה כולל אימוני נשק והשתלמויות נוספות בקרב מגע, ג'ודו וקפאפ. ב1947 סיימתי את לימודי התיכון והתחלתי לעבוד במנהלה הבריטית בנמל חיפה, "ג'וב" שסודר לי ע"י ההגנה עקב שליטתי בשפה האנגלית. מעבר לעבודה הרגילה התבקשתי ל"עבודה" נוספת של האזנה והעברת מידע שהיה נחוץ להגנה לפעולות שונות כגון תכניות הצבא ופעילויות הקשורות בתפיסת ספינות מעפילים.

את בעלי משה שקלר (שרון) הכרתי ב1946 כחלק מקבוצת חברים איתם נהגתי לבלות. נישאנו בנובמבר 1948 אצל הרב קניאל בלשכת הרבנות בחיפה. קרנבל גדול לא היה, מאחר ושנינו היינו במדים ולחתונה הגענו ברכב משורין שירו עליו בדרך. את ירח הדבש חגגנו בהליכה משותפת לסרט ומיד חזרנו למחנה.
לבעלי הייתה משאית אותה הסכים ל"נדב" למאמץ המלחמתי, אך בתנאי שיגוייס עם המשאית והוא יהיה הנהג הקבוע. משמונה לתפקיד קצין רכב נאלץ להפקיד את המשאית היקרה לידי נהגים אחרים.

השתחררתי מהצבא בשנת 1949 וחזרתי לגור בבית הורי בהמתנה לשחרורו של בעלי. באותה שנה נולד בני הבכור מיכאל. נשארתי בבית לטפל בו ועסקתי בעבודות משרדיות מזדמנות. ב1950 השתחרר גם בעלי מהצבא ואיתו גם המשאית, שניהם הצטרפו כחברים לקואופרטיב ההובלה הנמל החדש.

ב1955 נולד בני השני רוני ובאותה שנה עברנו לגור בשיכון עממי שנבנה ברחוב ויצמן במוצקין.

ב1956 נפטר אבי, אימי מכרה את הבית ועברה לתקופת מה לת אביב, חזרה לקרית מוצקין ונפטרה בשנת 1994.