נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מילר שרה ויעקב
(הורי ראש העיר קרית מוצקין שמחה מילר)

המלודיות הרוסיות המשתפכות וקולות השמחה והצהלה בשנות ה-40, מהדהדות עדיין באוזניו של הילד אשר הושכב לישון בעיצומה של השמחה, בבית אשר ברחוב אושה. היתה זו חבורה עליזה של יוצאי רוסיה, שמדי יום שישי אחה"צ התקבצו ובאו מהקריות שהיו אז בחיתוליהן, ואפילו מחיפה. שירה אדירה ברוסית כמובן, ריקודי קזצ'וק, מרק בורשט חם שהכינה בעלת הבית מחמיצת סלק, בתוספת "קצת משקה", רק הוסיפו לאווירה.

מאחר ובשעות הערב פסקה התחבורה לחיפה, היו ה"חיפאים" נשארים לישון. מי על הספה ומי על שמיכות שנפרשו על הרצפה. למחרת שבת בבוקר, מביאים מהמאפיה ממול ששרתה את רוב הקריה דאז, את סיר הצ'ולנט (חמין) הענק והמהביל, שהתבשל כל הלילה בתנור, הכל אוכלים ממנו, שותים קצת והשמחה מתחדשת.
זה היה ביתם של שרה ויעקב מילר, הילד שהושכב לישון היה שמחה מילר, לימים ראש העיר.

החבורה העליזה, היתה ברובה חבורת תנועת "הנוער החלוץ", אשר נולדה וגדלה אמנם על ברכי המהפכה הרוסית, אך חבריה חונכו על ברכי הציונות, משאת הנפש אצל כולם היתה הגשמת חלום העליה לארץ ישראל. שרה ויעקב חלמו ו"עשו" עליה בשנות ה-20 המאוחרות. קודם יעקב אשר במקצועו כשרברב עבד במקומות שונים ברחבי הארץ, שנתיים מאוחר יותר הצטרפה אליו שרה.

טכס נישואיהם נערך כאן בארץ. כמה שנים התגוררו בחוף שמן בחיפה וחלקו את מגוריהם בצריף רעוע, עם משפחה ערביה. השרותים היו משותפים, כך גם הפתיליה לבישול ... לא היה אז צורך בהודנא.
באותו צריף נולדה ב1930 בתם הבכורה ציונה וב1934אחיה שמחה.

ב1935 החל יעקב לבנות במו ידיו את בית המשפחה החדש בחולות קרית מוצקין, שהיה בין הבתים הראשונים בשכונה. ב1936 עברה המשפחה למעונה החדש. בית טיפוסי לבתים שנבנו אז, לא יצירה ארכיטקטונית ולא וילה מפוארת, אלא בית מסיבי עם קירות בטון עבים שכלל שני חדרים בסך הכל. מסביב לבית, חלקת אדמה אשר טופחה באדיקות וברבות השנים היתה לגינה יפהפייה שכללה דשא, פרחים, עצי נוי ופרי, שיחי פטל ועוד. מספרת שרה מילר "היינו בין המשפחות הראשונות במוצקין ומסביב היה רק חול וחול, התנים הגיעו ממש עד פתח הבית. אני זוכרת ששלחו לנו גננים שילמדו אותנו איך לסדר גינות בחצר".

עד מהרה השתלבו בני הזוג בחיי הקהילה, היו אלה ימי מאורעות 1936 "המרד הערבי", והם לקחו חלק בכח המגן שהתארגן לקראת האיום הצפוי מצד הפורעים הערבים משפרעם. נחפרו חפירות מגן ונערכו אימוני נשק.

חלק מהמציאות של שנות ה30 וה40 היו מחנות הצבא הבריטים והאוסטרלים בקריה. קצינים וחיילים בעיקר יהודים, התארחו בבתים פרטיים וגם בבית מילר. תקופת מלה"ע השניה היתה מהקשות שידע הישוב הקטן, התקפות חיל האוויר האיטלקי הטילו אימה רבה. יעקב בנה וחפר במו ידיו מקלט בחצר הבית, ודיפן אותו בקרשים. למקלט הזה נקבצו ובאו כ-4 משפחות שכנות, אשר שהו בו יחד שעות ארוכות מדי פעם.

שרה אשר עברה קורס עזרה ראשונה, התנדבה למ.ד.א שפעל בקריה. בעיצומן של ההפצצות רצה מהמקלט לתחנת מ.ד.א בביה"ס אחדות עליה היתה אחראית, לבושה במדים ותיק עזרה ראשונה תלוי על צידה. שרה מילר "גייסנו כ60 מתנדבים לעזרה ראשונה שלמדו עזרה ראשונה ושימוש בנשק. מדריכת הנשק היתה שולה מנדלברוט. כשנגמר שיעור הנשק במוצקין, שמתי אותו בפח ועליו תפו"א ומתחת לאפם של האנגלים העברתי אותו לק. ביאליק לאימון נשק שם".

תחת אימי ההפצצות, המחסור והידיעות האיומות שהחלו להגיע על השואה, נמשכו חיי היום יום. שרה מילר "סלנט מנהל ביה"ס היה מטאטא בעצמו את הכיתות כי עדיין לא היה כסף לשרת". יעקב כשרברב קבל מהמועצה את עבודת הקמת רשת הביוב המרכזית של הקריה, במקום בורות הספיגה שהיו קיימים בכל בית. ה
תשתית שהקים קיימת עד היום, כולל תחנת הביוב הגדולה (במושגים של אז), בתחילת רחוב גושן.

שרה המשיכה עוד שנים רבות בעבודה התנדבותית במ.ד.א ובויצ"ו. בני הזוג תרמו גם רבות לקליטת העליה החדשה לאחר מלחמת השחרור. לא מעט מילדי העולים שבעי התלאות קבלו ארוחה חמה בבית מילר ואף זכו לאמבט חם.

"סיפורים" אלה לא היו ייחודיים לבית מילר, זו היתה הרוח והאווירה ששרתה בכל הישוב הקטן של אז.

אקורד הסיום : שמחה מילר הבן, כיהן כראש העיר קרית מוצקין בין השנים 1994 – 1984, המשיך להתגורר בבית המשפחה המקורי עד שנת 1979, אז נהרס הבית ובמקומו נבנה בית דירות, שם מתגורר עד היום.