נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – מיטלמן (תיכון) חנה ודב (ברל)
(כפי שסופר ע"י בנותיהם יהודית זלץ, רות ליסקי, דינה סלמה (מיטלמן)

אמנו חנה לבית זליג, נולדה בעיירה מיינץ שבגרמניה, למשפחה דתית. סבנו היה חזן ושוחט. בפרנקפורט למדה את מקצוע התפירה.
אבינו דב מיטלמן, נולד באזור וואהלין שבאוקראינה, למשפחה דתית ציונית. למד הנהלת חשבונות והיה מהנדס כימאי. לאחר מלה"ע ה1 כשאחיו נרצח ע"י פורעים, נמלט לגרמניה לבית דודו בעיירה מיינץ. שם עבד בבית החרושת של הדוד לייצור משקאות אלכוהוליים. הייתה זו תחנת ביניים בדרך לארץ ישראל.
במיינץ הכירו הורינו וב1928 נישאו. ב1929 נולדתי הבכורה יהודית, ב1930 נולדה רותי.

ב1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נשללה מהורי ומאתנו האזרחות הגרמנית. אבינו הצליח אז להשיג את הסרטיפיקאט המבוקש כדי לעלות ארצה, וב1934 הגענו באניה לנמל יפו.
מאחר ואבי היה מחוסר עבודה, התארחנו תקופת מה בבית קרובינו משפחת טוביאש, אח"כ נדדנו בין דירות שונות בת"א. משם זכורים לנו היטב הג'וקים הגדולים במיוחד שלא כל כך הכרנו בגרמניה.

בחיפוש אחר הפרנסה עברה המשפחה לעכו, שם עבד אבי בבית החרושת "ספינס" לייצור משקאות קלים. כאן הצטרפו אלינו בני משפחה נוספים שנמלטו מגרמניה. סבא וסבתא שנשארו שם, נספו בשואה עם עוד קרובי משפחה נוספים.
ביוזמתה של אמא, פתחנו אצלנו בבית מסעדת פועלים. אלא שאז החלו הפרעות וההתנכלויות של הערבים במרד הערבי של שנת 1936, היהודים בעכו היו בסיכון והבית שלנו שהיה בסמוך לכביש הראשי לא היה בטוח וגם אמא חלתה.

אז החליטו הוריי לעבור לקרית מוצקין, והגענו לדירה ברחוב השופטים 27, כמובן, כמעט כמו כולם, שתי משפחות בדירה אחת. לפרנסתם פתחו הוריי חנות מכולת ברחוב אושה פינת מכבי. המצב הכלכלי היה קשה ורוב הקניות נעשו בשיטת ה"רישום", כלומר תשלום "על הנייר" בלבד, כסף לא נכנס והורי נאלצו לסגור את החנות כעבור זמן קצר.
על מנת להתקיים גם אנחנו גדלנו בחצר גן ירקות ולול תרנגולות.

לאחר תקופה, עברנו לבית ברחוב ברק 21, אבי שהיה כימאי במקצועו, החליט לפתוח בחצר הבית "מפעל" לייצור מוצרי אקונומיקה, חומרי ניקוי ופליט לריסוס מפני חרקים ושאר מעופפים. כך הייתה החצר שלנו והבית כולו למחסן גדול שתמיד היה מלא בבקבוקים ריקים, פחים, חומרי ניקוי למיניהם וריח של עשן שעלה מהפתיליות ומהכלים בהם "נרקחו" בלילות החומרים הכימיים ששימשו את אבי. אנו כילדות תמיד התלוננו כי אנו רוצות בית יפה ומסודר ולא לחיות בתוך מעבדה כימית.
את הסחורה לחנויות העברנו באופניים או בעגלה עם סוס שהזמנו מ"תחנת העגלונים" בקצה רחוב השופטים. לפעמים במעין עגלה קטנה שאליה היינו אנו הבנות נרתמות ומושכות אחרינו במקום סוס. אח"כ רכש אבי אופנוע תלת אופן שגם הוא כל הזמן התקלקל ונתקע בדרך.
אל תוך המפעל הזה ב1945, נולדתי אני הבת הצעירה דינה.

כשהגענו למוצקין, ביה"ס אחדות היה עדיין בבנייה ואנו למדנו בכיתה א' בבית ברזילי ברחוב השופטים. כבנות למשפחה דתית ביסודה, היינו חברות בתנועת הנוער בני עקיבא בקרית שמואל, רק אח"כ הצטרפנו למכבי מוצקין.

אבא ידע עברית טובה, אבל אמא כבת נאמנה לעדה ה"ייקית" לא שלטה בעברית עד סוף ימיה. אולי משום שרוב קשרי החברה והתרבות של הוריי הייקים, היו בתוך הקהילה הייקית שהייתה מאד מחוברת ומקושרת.
למרות זאת, חשוב לציין כי אבא התנדב לעזרה בעירייה בהנהלת חשבונות ואמא בחברה קדישא, ובגמילות חסדים.
אבא לא נהג לבלות בבתי קפה, למעט כשרצה לקרוא עיתון, אז הלך לבית הקפה דוכס. אמא לעומת זאת לא ויתרה על גיחות נדירות לקפה ועוגה אצל וולש.

אבא שהיה הגבאי של ביהכ"נ הגדול, נהג בכל שבת להזמין הביתה אורח לסעודת שבת, אם זה היה חזן, או מתפלל אחר חסר אמצעים. למרות זאת, בימי חג היינו מתפללים בביכ"נ של הייקים, שנפתח במיוחד בכיתה בביה"ס אחדות.

בתקופת מלה"ע ה2, זכור לנו המקלט בחצר משפחת טילו השכנים שהיה גדול במיוחד. אליו רצנו בעת הישמע האזעקות כשאלינו מתלווים שכנים נוספים. חלקם לנו אצלנו כדי להיות קרוב למקלט, או פשוט ישבו על הספסלים שהיו בחזית בית משפחת טילו והמתינו.

טרם מלחמת העצמאות בעת פיצוץ שיירת הנשק, אבא מאוד חשש שהחומרים הכימיים ב"מפעל" יתפוצצו, אך למזלנו הרב, פרט לחלונות הבית שהועפו, לא קרה דבר.
יהודית – במלחמה אני התגייסתי ושרתתי בעבודות מטה.
רותי – אני למדתי אז גננות ולא גוייסתי.
דינה – אני הייתי עדיין תלמידה בביה"ס ולמשך תקופה קצרה, עברו חלק מכיתות ביה"ס למבנים הנטושים של המחנה הבריטי שהתפנה בקצה רחוב יעל. שם גם התקיימו שיעורי הגדנ"ע.

יהודית – ב1950 נישאתי לאפרים זלץ באולם מועדון החייל ליד מגדל המים. שבוע לאחר נישואיי ירד השלג הגדול. לאחר נישואיי עברתי לעכו שם עבדתי בעירייה ובעלי עבד כנהג במפעלי פלדה. אני אם לאדלה ודב.
רותי – ב1952 נישאתי לגדליה ליסק בן למשפחה מראשוני שכונת הצריפים, בבית הקפה בפינת רחוב דבורה ברק. המשכתי לגור במוצקין, עבדתי כגננת ולבעלי היה מוסך. אני אם לדב, אופיר וזאב.

דינה – אני הייתי בגן יהודית בויצו. אחותי רותי היתה העוזרת הפדגוגית בגן. למרות שהוריי רצו שאלך לבי"ס דתי למדתי בביה"ס אחדות. כילדה אני זוכרת שהיו לי הרבה אבות ואמהות, כי כל השכנים חיו אז אחד אצל השני, אחד מתחביבי הגדולים היה לטפס על עצים ובעיקר אלה בחורשה שליד ביה"ס.
כשבגרתי והייתי לנערה הייתי חלק מחבורת האופנוענים של קולנוע אורות, "קומנדו מריו", אהבתי לרקוד ריקודים סלונים (עוד כילדה אני זוכרת איך הצצתי בקנאה מבין השיחים על הזוגות שרקדו בקפה פינתי או רכטשפנר), ולכן לא פעם קבלתי התראות על גירוש מתנועת הנוער.
ב1975 נישאתי למרדכי סלמה מחיפה. אני אם לענת, ליבנת ועומר.

אבינו דב נפטר בשנת 1952 ואמנו חנה בשנת 1987, שניהם טמונים בבית העלמין בצור שלום.