סיפורי מייסדים - מטס מלכה וצבי -1936
נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933
סיפורי מייסדים – מטס מלכה וצבי
(כפי שסופר ע"י בתם חווה וייסבלט (מטס))
הורי מלכה וצבי מטס נולדו בוינה אוסטריה. אבי היה שרברב ועל סמך מקצועו זה, הצליח לקבל סרטיפיקאט לעלות ארצה. עלינו לארץ בשנת 1934 בהיותי בת 8 והתגוררנו בשכירות בחיפה. לפרנסת המשפחה אבי עבד ביצור מיטות ברזל בחנות ברחוב שפירא.
לאחר שנתיים ב 1936 עברנו למוצקין. דירתנו הראשונה הייתה בשכירות ברחוב בתקוה (היום גרושקביץ), שם המתנו עד לסיום בנין הבית ברחוב רנ"ס 22, לשם עברנו גם כן כדיירים בשכירות.
הורי הגיעו למוצקין כדיירים ולא כחברים, מאחר ואבי היה חבר הסתדרות וכאלה לא התקבלו כחברים באגודה השיתופית. בשנת 1943 הצלחנו לחסוך 170 לא"י וניסינו לקנות חלקת מגרש לבניה. על מסמכי הבקשה התבקשנו לכתוב האם אנו חברי הסתדרות או לא, בקשתי ממנו להתעלם מהשאלה ולא להשיב, אך הוא התעקש שלא לרמות ולדווח אמת. כמובן שנענינו בשלילה וגם כספנו הוחזר.
כאן במוצקין חזר אבי לעסוק במקצוע השרברבות כשהייתה עבודה, כשלא הייתה כזו עבד במלצרות בקפה שטראוס בקריה. אימי הייתה עקרת בית, אך בעיתות מצוקה נחלצה לעזרתו בפרנסת הבית ומדי פעם עבדה בכביסת בגדי השכנים.
בתקופה הראשונה המשכתי ללמוד בחיפה מאחר ורציתי להמשיך ללמוד בביה"ס אליאנס בו למדו צרפתית, שפה בה שלטתי היטב, וגם משום שביה"ס אחדות טרם נבנה והיה בשלבי הקמה ראשונים.
את הנסיעה לביה"ס עשינו ברכבת. כששמענו את הרכבת מתקרבת יצאנו מהבית ברגע האחרון. אני זוכרת היטב את התמונה שהתרחשה כל בוקר כש"להקה" של ילדים מרחבי הקריה רצים ברגע האחרון לתפוס את הרכבת שכבר עמדה בתחנה, לא פעם היה הכרטיסן מעכב את הרכבת עד שהגיעו האחרונים. פעם כשחזרנו ברכבת הביתה, קפצתי ממנה בתור "ספורט" טרם שספיקה לעצור כמעשה שובבות. מי שראה אותי בקלקלתי היה סיומקה השומר. כל תחנוני שלא יספר לאבי את דבר התעלול לא עזרו, ניצלתי מעונש רק בזכות היותי בת יחידה להורי.
לעיתים חזרנו באוטובוס מחיפה כשהנסיעה הופכת לחוויה של שמחה ושירה, תוך שכולם מנסים לנחש את מי יעבירו ב"צריף" לאוטובוס אחר ומי ימשיך באוטובוס הביתה, האם את ילדי קרית חיים או אותנו ילדי מוצקין. הכל היה ענין של מזל.
רק בשנת 1937 הן עקב המאורעות שהפכו את הנסיעה לחיפה למסוכנת והן משום שפתחו את ביה"ס אחדות, התחלתי ללמוד בקריה. את העצים הראשונים בביה"ס שתלנו אנו הילדים. אני גם זוכרת את הביצה הגדולה ליד ביה"ס, אותה חצינו לעיתים על גבה של שושנה שהייתה ילדה חזקה במיוחד.
סיפור מעניין אירע לי בשנת 1936. באותה שנה נסעתי עם אימי לוינה על מנת להשתתף בחגיגת בר המצווה של בן דודי. לקחתי איתי מספר מטבעות מהארץ על מנת להראות למשפחתי שם, כשראו את המטבע של הגרוש עם החור באמצע, שאלו האם המצב כה חמור בארץ שאני צריכה ללכת עם הכסף על שרשרת הצוואר.
את רוב הזמן כילדה ביליתי במסגרת תנועת המכבי בעיקר בגלל טיפוח הספורט. באותה עת אסור היה לחניכי המכבי לרקוד ריקודים סלונים, בפעם הראשונה שלקחו אותי לרקוד זה היה בכרמל בבנין האודיטוריום כדי שלא יראו אותנו. רחבת הריקודים הייתה בחוץ בין עצי האורן והיה קצת חשוך. אבל התברר כי רבים היו שם וכולם מאותה סיבה, אבל אף אחד לא גילה את הסוד ולכן גם מעולם לא הופעל העונש על ה"עבירה" הזו. חוץ מזה הייתי לוקחת איתי זוג נעלי קרפ אותם נעלתי כשהגעתי לקריה במקום נעלי הריקוד בעלות העקבים. מאוחר יותר כנערה עברתי לצופים במסגרת ביה"ס אחדות.
תחביב נוסף שלנו הילדים, היה לנסוע באפניים או לטייל ברגל למעיינות אפק להתרחץ במים הקרים והצלולים. בדרך לא שכחנו לעבור ליד הפרדס בחוות סביניה ולקטוף "בהשאלה" כמה תפוזים כהעשרה לתפריט פירות פטל הרב שקטפנו ואכלנו בכל פה ליד המעיינות.
אני מוכרחה לציין ולו רק במשפט אחד, את החגיגות שקיים ביה"ס בעיקר בחגי ישראל והיו לשם דבר בסביבה כולה ובעיקר חגיגת הביכורים בשבועות.
סיפור נחמד מאותה תקופה הוא, הבריחה המפורסמת של המורה סבוראי איש האצ"ל דרך חלון הכיתה, מאחר והאנגלים הגיעו לחפש אותו על מנת לעצור אותו כחבר בארגון לא חוקי.
או את סיפור הפצצה שלא התפוצצה בתקופת מלה"ע והפינוי של כל תושבי הסביבה מחשש שתתפוצץ, עד לנטרולה ע"י חבלני הצבא הבריטי. הנהירה ההמונית לאזור לאחר מכן ונטילת חלקי מצנח המשי הירוק ע"י כל הנוכחים, למזכרת.
את לימודי בביה"ס סיימתי בתקופה בה התרחשה מלה"ע השניה. המצב הכלכלי היה קשה, להורי לא היה מספיק כסף לתשלום לימודי התיכון בחיפה ואילו בקריה טרם היה תיכון מלא. מתוך כך, התחלתי לעבוד ב"קמפ", המחנה הבריטי בסמוך לקריה. מעבודתי במחנה הרווחתי 15 לא"י לחודש, 5 לא"י לעזרה למשפחה, 5 לא"י להוצאות שלי, 5 לא"י לחסכון בבנק. מכספי החסכון הזה השלמתי אחר כך את לימודי בביה"ס עתיד למזכירות בחיפה.
מוצקין הייתה אז משפחה אחת גדולה וכולם הכירו את כולם, לי היו גם חברות רבות בשכונת הצריפים הסמוכה, והדרך להגיע אליהם דרך הדיונות החול והביצה, היתה חוויה בפני עצמה. לאבי היה מחסן גדול בחצר והיתה גם גינה קטנה בה גדלנו מעט ירקות לצרכי הבית.
אגב, אני זוכרת כי מול ביתנו ברחוב רנ"ס, היה מלון קטן בבעלות משפחת שניידר. המלון היה בעצם ביתם הפרטי שנוספו לו כמה חדרים. האירוח במלון היה על בסיס לינה וארוחת בוקר בלבד. את אורחינו מחו"ל, שהגיעו מדי פעם לביקור נהגנו לארח במלון שניידר. אני זוכרת שהיה עוד מלון במוצקין על אותו עיקרון ברחוב התכלת (אח"י אילת), בבית משפחת אלעזרי.
בשנת 1946 נישאתי לבעלי יצחק וייסבלט. החתונה התקיימה באולם שלמרגלות מגדל המים (היום אולם הספורט ביה"ס אלונים). את האוכל הכנו בבית בעזרת השכנים, את השתיה רכש אבי בקפה שטראוס בקריה, שם עבד לעיתים כמלצר.
את הבד לתפירת שמלת הכלה קיבלתי בזכות מכתב של הרב הראשי פוגלמן, בו הוא אישר כי אני אכן עומדת להינשא ולהיות כלה כדת וכדין.
בעלי יצחק שירת בחיל החפרים הבריטי ובמסגרת זו הגיע במלחמת העולם לחופי יוון. בתקופת שירותו היה פיקודו וסגנו של יוסף אלמוגי מפקד היחידה. בעת הנסיגה מיוון דרך קפריסין בחזרה לארץ, התהדקו ביניהם קשרי הידידות. משם הדרך לחברות בתנועת הפועלים הייתה קצרה ועימה כמובן הגיוס להגנה.
כחבר להגנה הושבע בקרית מוצקין ע"י מפקד ההגנה בקריה מישקה פשר, ולאחר זמן היה בעלי יצחק לסגנו.
לאחר מלחמת השחרור פנינו שנינו בעלי ואני, לפעילות ציבורית. בעלי נבחר לימים לכהן כחבר במועצת העיר קרית מוצקין. אני עסקתי בפעולות התנדבות בועד למען החייל, איל"ן, האגודה למלחמה בסרטן, התארגנות פס"ח מל"ח (משק לשעת חירום), ופעילויות רבות נוספות כפי שהתבקשתי ע"י הנהלת הרשות.
אחד הבילויים העיקריים שלנו כמשפחה צעירה היה טיולים ברחבי הארץ. הגענו כמעט לכל מקום, כאשר אנו מתארחים בבתי חברים לאורך הדרך ובכל בוקר ממשיכים בטיול ע"פ המסלול.
אני רוצה לסיים ולומר, כי מה שהקל על החיים בתנאים הקשים ששררו אז, היו החברות, התמיכה בזולת, העזרה ההדדית וכד'. אני מקווה וממליצה שגם בימים הקשים שבהם אנו שרויים היום, נדע למצוא את הדרך ולהישאר בני אדם, ביחסנו האחד לשני. בתקופתנו זה עזר ויש ללמוד מן הנסיון.