נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לם פנינה ובנימין
(כפי שהועבר ע"י רבקה קרפל עילם לבית לם)

השאלה הנצחית האם "בחירה" או "גורל" הם המנתבים את חיינו, מוצאת את ביטוייה במיזוג פתלתל בהיסטוריה של השבט המשפחתי שלי, שבראשו עמדו סבי ברוך אלטר, סבתי זהבה (גולדה – מירל), והוריי בנימין (בנו) ופנינה לם.

"הבחירה", היא זו שגורמת לסבי יליד אזור מונקטש בהונגריה, להגר בשנת 1929 עם כל ילדיו שבעה במספר, למחוז אלזס לוריין שבצפון צרפת, מתוך ניסיון להתרחק מהשפעתו הרעה של גל האנטישמיות הגואה בהונגריה-צ'כיה.

אבי בנימין שנולד בעיירה קטנה בפולין בשם אושוינצים (לימים נודעה בשם אושוויץ), התייתם בגיל 15. כבן בכור לשלושת אחיו הצעירים, הפך בן לילה מנער, לבוגר שעליו מוטל עול פרנסת המשפחה. הוא יוצא אז לבית דודתו בעיר מץ, עובד למחייתו ושולח כסף לאמו לכלכלת הבית.

"הבחירה", היא זו שמפגישה בין אבי לאימי פנינה במסעדה הכשרה שבבעלות סבי ובניהולה. ה"שמועה" אמרה כי אצל אלטר במסעדה מאוד שמח. יש שם מנהלת צעירה שגם שרה יפה. האהבה בין השניים פורחת, הם נישאים, מתבססים כלכלית וממשיכים לשלוח כסף לפולין לסבתי חווה.

והנה "הגורל" דופק בפתח. המצב הכלכלי באירופה מדרדר, האבטלה גואה ובשנת 1935 ממשלת צרפת מחליטה לגרש מתוכה את כל העובדים הזרים, בהם גם את אבי שהיה בעל אזרחות פולנית. אימי הייתה אז בהריון מתקדם (איתי).
אז מתקבלת אצלם מתוך "בחירה", ההחלטה שלא לשוב לפולין, אלא לעלות לארץ ישראל. המשפחה מחסלת את עסקיה בצרפת, ובכסף רב נרכשים הסרטיפיקטים מממשלת המנדט הבריטי השולטת אז בארץ.
מאחר ולאימי לא אושרה ההפלגה הממושכת באניה עקב הריונה המתקדם, החליטו הוריי לעבור קודם בפולין ולהיפרד מסבתי. כך לראשונה הכירה סבתי את כלתה וזכתה לראות בהולדת נכדתה היחידה (אני רבקה).
חמש שנים אח"כ, היא נספית במחנה ההשמדה אושוויץ, במרחק 3 ק"מ מביתה.

בהיותי בת 4 שבועות, מתחיל המסע המשפחתי לא"י, כעבור עוד שבועיים האניה עוגנת בנמל חיפה. לשאלה, האם אני "צברית"? התשובה, ודאי שכן. אך לא ילידת הארץ.
מעולם לא שאלתי כיצד נפלה הבחירה על קרית מוצקין, ואין היום את מי לשאול. עובדה היא כי ב1935 הגענו לקריה.

שבט אלטר (שהגיע כחודשיים לפנינו), ו- לם 9 במספר, (סבי, סבתי, 2 הוריי, 3 דודותיי : יפה, שושנה וטובה, דודי שלום, ואנוכי. כעבור 4 שנים מצטרף אחי שמואל), בנו יחד את בית המשפחה ברחוב הרב קוק 43. חדר אוכל גדול, שני חדרי שינה, מטבח ומרפסת. בחזית הבית נפתחה חנות אטליז.
סבי ואבי, ביחד עם רזניקוב וטפליצקי, הקימו שותפות להספקת בשר כשר לאיטליזים, שפעלה עד קום המדינה.

משפחתנו הייתה שומרת מסורת, דתית מתונה. אבי וסבי בין ראשוני התורמים לקרן היסוד של ביהכ"נ הגדול בקריה, בעלי "מושב מזרח" כל ימי חייהם. גם לסבתי ואימי היה מקום קבוע בעזרת הנשים. בימי שישי לוותה ארוחת הערב בזמירות וניגונים לכבוד שבת. בימי חג ואירועים משפחתיים, היינו שרים ביידיש, הונגרית, רוסית ועברית במקהלה משפחתית עליזה.

דודי זולי (זלמן – אחיה של אימי), שהיה חרש ברזל – אומן, הוא זה שבנה את חלונות ביהכ"נ בהם הותקנו לימים הויטראז'ים. בשנת 1937 הגיעו ארצה לביקור הורי אשתו, לאור התנאים הקשים שנגלו להם, הצליחו לשכנע אותה לחזור איתם לצרפת ל"חופשה". בתום החופשה סרבה לשוב ארצה ודודי נאלץ לעזוב גם הוא לצרפת.
הייתה זו יד "הגורל" וה"בחירה" השגויה שהביאה בסופו של דבר, להשמדתה של כל המשפחה בשואה, פרט לדודי שהתגייס לצבא הצ'כי, נפצע וניצל.

כאן אצלנו בקריה בתקופת מלה"ע ה2, נבנה בחצר הבית מקלט ומסביבו גן ירק, עצי פרי, לול תרנגולות ורפת. כך יכולנו לכלכל את המשפחה הגדולה בימי המחסור הקשים.
עקב הקרבה לבתי הזיקוק, סבלה הקריה מהפצצות תכופות והירידה למקלט הפכה לענין שבשגרה. משפחתנו שכרה אז בית בהרצליה, כשאחד הגברים נשאר בבית בקריה בתורנות שמירה וטיפול בבעלי החיים.

בתום המלחמה, כל בני המשפחה שהצליחו להמלט, נותרו בחיים והגיעו ארצה, עברו בביתנו שמעולם לא היה צר מלהכיל את כולם, עד לרגע בו החליטו לעזוב ולבנות לעצמם חיים חדשים.

הקולות, הצבעים, הריחות והטעמים בהם מצטיירת תקופת ילדותי בקריה, מביאים איתם את עגלת מוכר התירס ואת
קריאתו "תירס חם". את הערבי הרכוב על גמל ומציע למכירה שקי זבל לדישון הגינה. ורוכל ערבי אחר המציע למכירה "אמרדין", שהוא משמש מתוק מיובש. את עגלת האבטיחים ואת הערבי עם החמור מוכר הירקות.
כמובן את סבתי שמעולם לא הצליחה ללמוד עברית, אבל ידעה מצוין כיצד להתמקח עם הרוכלים הערבים.
ריח התבניות הגדולות שהכילו את החלות המתוקות עם הצימוקים, שהכינה סבתי ואותן נשאנו למאפיה.
ההתנצחות עם אחי, של מי התור לשאת את סיר ה"טשולנט" (חמין), למאפיה.

מאחורי ביתנו שכנו מאהלי הקיבוצים, באחד מהם פעלה מאפיית לחם. אני זוכרת איך בצאת חג הפסח, היינו מתגנבים דרך פרצה בגדר בעקבות ריח הלחם הנאפה, ממהרים לקנות כיכר לחם טרי ואוכלים אותו על המרפסת כדי שלא להחמיץ חס וחלילה את כלי הפסח המיוחדים, שטרם הוחזרו לארון.

מול ביתנו בין הרחובות הרב קוק והשופטים, השתרעו מגרשי חול ענקיים (היום מרכז רסקו), אלה היו לנו מגרש משחקים למשחקי המחבואים והתופסת. באצבע הקטנה היינו לעיתים מגרדים בחול ומחפשים חרקים בחול.

הימים חלפו וכולנו בגרנו. הרב פוגלמן שהיה גם ידיד המשפחה, השיא כמעט את כל בני המשפחה, כולל אותי בשנת 1957 ולימים גם את בתי.
את הקריה עזבתי עם נישואיי, אך רבים מבני המשפחה עדיין מתגוררים בה. למרות השנים הארוכות בהן כבר איני מתגוררת בקריה, תמיד בבואי לביקור אצל בני משפחתי בקריה, יש לי את ההרגשה של "נסיעה הביתה".