נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – להב (לחובסקי) יפה
מתוך הרצאה בפני מורי ביה"ס אחדות ליובל ה-50 לקרית מוצקין

קרית מוצקין הוקמה בשטח של חולות ביצות ושכנים בדואים. במקום שכזה צריך היה קודם לדאוג למים. לכן כבר באפריל 1934 נחפרה הבאר הראשונה והוחל בבניית מגדל המים. לא קל היה לבנות את המגדל בקיץ הלוהט, וגם הבדואים שבאו לגנוב קרשים וחומרי בנין לא הקלו על המלאכה. להגנה מפני הבדואים גויסו סטודנטים מצוידים במקלות ואלה אכן הפסיקו להגיע, ה"שומרים" התאמנו בכדור-רגל.

טכס הנחת אבן הפינה התקיים ב9.10.1934 על מגרש חול שיושר במיוחד לטכס. שאר התושבים היו צריכים ליישר בעצמם את חלקותיהם, כך יצא שחלק הבתים היו גבוהים ואחרים נמוכים ואלה כוסו במים והיו לביצות קטנות.

הקשר הראשון שלי עם הקריה, היה כשבאתי יום אחד ב 1936 לבקר ידידים שכבר גרו כאן. ונשארתי עד היום. הגעתי ברכבת כמקובל באותם הימים, לבושה במיטב הבגדים, כובע לבד סגול, מעיל שחור עם צווארון פרווה ונעלי זמש סגולות. כשירדתי מהרכבת צנחתי לתוך ביצה גדולה שהייתה ליד הרכבת, היום רחוב אח"י אילת. כשכבר יצאתי מהביצה, שקעתי בחולות.

הבתים היו פזורים בשטח פה ושם, כבישים לא היו בסביבת הרכבת. בתחילת הקריה היה אמנם כביש צר וקצר, אבל הרוחות החזקות שנשבו כיסו אותו בחולות נודדים. חיפשתי את הדרך לביתם של הידידים, אך קשה היה להתמצא, שקעתי בחולות וכך עשיתי את דרכי לביתם שהיה בכניסה לקריה סמוך לכביש עכו חיפה. איך נראו הנעלים אחרי הביצה והחולות ניתן כבר לתאר.

כשמדברים על הקריה, אי אפשר שלא לספר על בי"ס אחדות ששנים רבות עשיתי בין כתליו.
תחילתו של ביה"ס בבית משפחת רוטנברג בשד' השופטים 41. שישה ילדים מכל הגילים הועסקו ע"י מורה אחת, רינה בו דויד. כל חצי שעה החליפה המורה את שני התלמידים והיתר שיחקו בינתיים בחול בחצר. לאחר מכן כשהגיעו עוד משפחות, פתחו שלוש כיתות בבית ברזילי בשד' השופטים 17.

למרות המצב הכלכלי הקשה ומתוך הבנה על חשיבות החינוך בקריה, ניגשו להקמת ביה"ס. טכס הנחת אבן הפינה לביה"ס היה בתחילת 1936 ובסוף השנה עבר ביה"ס למשכנו הקבוע שבו שישה חדרי לימוד מרווחים ומהודרים.

אני התקבלתי לעבודה כמורה בכתה א' בשנת 71936. הכתה שלי לא הייתה בבנין ביה"ס אלא בסמוך אליו בביתו של שרת ביה"ס מר לנצר בשד' השופטים 46. בחדר אחד גרה המשפחה, בשני חנות ירקות (הראשונה בקריה), ובשלישי הצטופפנו אני ועוד 20 תלמידים ככיתת לימוד. על מנת להכנס ולצאת מהכיתה היה צריך לדלג ולטפס על ארגזי הירקות ועל השולחנות, למזלי הייתי צעירה וגמישה ועמדתי במשימה בכבוד.
כיתה "רגילה" אגב, מנתה עד 50 תלמידים, רק משהגיעו למספר התלמידים הזה בכיתה, חילקו אותה לשניים.

בינתיים גדלה הקריה, וכשלא היו מספיק חדרי לימוד לתלמידים שנוספו, פתחו עוד 2 כיתות לימוד גם בבית קצנלן ברח' רנ"ס. זמנית, למדו גם שתי כיתות בביהכ"נ הגדול בעזרת הנשים וללא מחיצה ביניהן.
ביה"ס שפעל אז תחת פיקוחו של ביה"ס הריאלי בחיפה.קלט תלמידים מכל הסביבה, מכל הקריות השכנות ומכל הזרמים. זרם העובדים, הכללי וגם דתיים. השם שניתן לביה"ס "אחדות" ביטא כהלכה את המשמעות הזו.

המצב הכלכלי הקשה גרם לרוב ההורים להיות טרודים בבעיות פרנסה וגם לשאת בנטל שכר הלימוד, כך שלא יכולנו לקבל מהם עזרה בבעיות שונות שהתעוררו עם ילדיהם, אנו המורים היינו צריכם לדאוג ולחשוב על הכל.

החגיגות בביה"ס היו שם דבר בכל הקריה. אפילו תזמורת היו מביאים מחיפה להשלמת שמחת החגיגות. חג הביכורים וט"ו בשבט, נחוגו ברוב עם. כל התושבים היו נוהרים לראות וליהנות. השמחה הייתה של כולם, התושבים ההורים והתלמידים.

איך נראתה הקריה באותם ימים, לא היו מדרכות היה חשוך ויתושים זמזמו והטרידו. היו בקריה הרבה ביצות, אחת גדולה הייתה ליד ביה"ס במקום החורשה. המורה אבילאה שהיה המורה למוסיקה באותם ימים, החליט לעשות פעולה תרבותית ולארגן בערבים מקהלה של מורי ביה"ס, אך הצפרדעים הפריעו. הייתה תחרות רצינית ביותר קולו של מי יישמע, אך קול המקהלה נבלע בקולות התנים והצפרדעים שקרקרו וייללו.