נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לונדון חווה ודוד
(כפי שהועבר ע"י בנם יורם לונדון)

הוריי חווה ודוד ילידי העיירה צ'חנוביץ, באגפה המזרחי של פולין, בסמוך לעיר המחוז ביאליסטוק. סבי מצד אימי היה סוחר בענף העץ ואילו סבי מצד אבי, היה בעל מפעל לייצור רעפים וביח"ר לייצור כפתורים מצדפים.

כבוגרי הגימנסיה "תרבות" וכחניכי תנועת הנוער הציונית "החלוץ", רכשו הוריי את הידע הבסיסי בשפה העברית כמו גם את ההכשרה לקראת קליטתם בארץ כחלוצים.
לאחר נישואיהם ב1932, הגיעו הוריי ארצה במסווה של "תיירים", נשארו בארץ והחלו את מסעם החלוצי בארץ כעובדי ופועלי בנין מן השורה. שניהם עבדו כטפסניםבנאים בחברת הבניה, "קבוצת מרץ", שבחלקה הייתה בבעלותו של דודי מיכאל לונדון. במסגרת זו, הם לקחו חלק בבניית נמל חיפה ומספר בנינים נוספים בשכונת הדר הכרמל.

כיתר העולים שלא פנו להתיישבות העובדת, מצאו משכן זמני בדירת חדר משותף באחד מבתי "קרמן" בעיר התחתית בחיפה, מעשירי הערבים בעיר. ב1934, רכשו הורי מגרש בקרית מוצקין ברחוב אושה 26, והיו מהראשונים לבנות בה את ביתם. ב1936 הסתיימו עיקר עבודות הבניה והורי עברו להשתכן בקריה. בסוף אותה שנה נולד אחי מרדכי. ב1938 נולדתי אני יורם. שנינו נמנינו על קבוצת 40 הילדים הראשונים בקריה.

כל אותן שנים ועד 1946, הועסק אבי כטפסן במע"ץ המנדטורית בבניית תחנות המשטרה הבריטיות בצור, צידון, ראש הנקרה ועכו. בקיץ 1946, בעת בניית מבנה הרדאר בריטי לאיתור ספינות מעפילים בלתי לגאליות בגבעת אולגה, הטמינו חברי קבוצת העבודה (שנמנו על ארגון ההגנה), חומר נפץ שהתפוצץ טרם זמנו. כל הקבוצה נתפסה באזור זיכרון יעקב ונעצרה למשך שלושה חדשים ב"קישלה" (בית המעצר), בעיר התחתית בחיפה עד למועד המשפט. בהמשך נשפט אבי לשנת מאסר ונשלח לרצות את עונשו במחנה המעצר בלטרון. חבריו למחנה המאסר באותה עת, היו מרבית עצורי "השבת השחורה" ובהם ממנהיגי הישוב הבכירים דאז : משה שרת ודוד רמז.
לאחר שחרורו מלטרון, הועסק אבי כמנהל עבודה באתרי הבנייה של חברת רסקו בקריות.

כילד צעיר זכורה לי היטב "חווית" ליל מעצרו של אבי. היה זה בחצות ליל יום שישי, כאשר הגיעה לביתנו קבוצת גברים ממפקדי ההגנה בקריה ובהם גם סיומקה השומר, והחלו לעקור את המרצפות בבית מתחת למיטתי ומיטתו של אחי מרדכי. לימים הסתבר לנו, כי מתוך החשש שמשטרה הבריטית תגיע לערוך חיפוש יסודי בביתנו, הוחלט על פינוי ה"סליק" שהיה בביתנו. הדרך הקצרה והבטוחה ביותר היתה, לפזר את הנשק שהיה בו בין בתי השכנים הקרובים. היו אלה דווקא משפחות לדרזון ואבריל שהשתייכו באותה עת ל"ארגונים הפורשים" (אצ"ל ולח"י), שנרתמו למשימה. היה זה שיתוף פעולה חריג באותם ימים בין ההגנה לארגונים הפורשים, ימי תקופת ה"סזון".

אימי שנשארה למעלה משנה לבדה ומטופלת בארבעה ילדים קטנים, נאלצה מכורח הנסיבות ולצרכי פרנסת הבית, להיכנס כשותפה בחנות דגים מושכרת בסמוך לביתנו.
אימי נחשבה לאישה מעשית, פקחית ומיוחדת במינה. למרות המצב הכלכלי הקשה ובצד גידול הילדים והדאגה לפרנסת הבית, מצאה זמן להקדיש את עצמה לעזרה לזולת. עסקה ב"מתן בסתר" לנזקקים תוך שהיא נוהגת לצטט את הסופר לב טולסטוי "עלייך לסייע ולהושיט עזרה לעניים, מבלי לעמוד ולדרוש על היקף וסיבת עניים". אימי ראתה בכך שליחות והמשיכה במעשיה גם בשנות ה50 בסיוע לקליטת גל העולים שהגיע לקריה.
מתוך אותו עיקרון ולמרות המצב הכלכלי שילמה דמי חבר לויצו, ארגון אמהות עובדות וארגון הנשים מזרחי. "כולם שווים" נהגה לומר.

הוריי עשו ככל שניתן לאפשר ולהעניק לנו הילדים את המרב, תוך שהם מסתירים מאתנו את הקושי והמחסור. מושכל ראשון בחינוכנו היה ליושר, הגינות, חריצות ואהבת המולדת. כולנו עברנו את המסלול של, גן חיה סברנסקי, ביה"ס אחדות תחת שרביטם של ותיקי המורים והמנהלים ולמותר לציין את לנצר השרת. כולנו השתייכנו לתנועת ה"צופים" ויצאנו למחנות עבודה בקיבוצים ולמסעות להכרת הארץ. משפחתנו נחשבה למשפחה חילונית שומרת מסורת. יחד עם זאת, על מנת ללמדנו קצת "יידישקייט", הלכנו בחגים לבית הכנסת של היקים, אשר פעל באולם הספורט של ביה"ס.

הבנים במשפחה שרתו בצהל ביחידות לוחמות, ואחותי יפה בחיל הים. לאחר השחרור פנה אחי מרדכי ללימודי הרפואה ומשמש כיום כמנהל מחלקה בבי"ח בי"ם, אני יורם המשכתי בשרות בצבא הקבע עד רמת סגן קצין חימוש ראשי, אחי יצחק עוסק במסחר, אחותי יפה בוגרת סמינר מורים ומדרשה למוסיקה והיא בעלת פרס חינוך בתחום זה, אחי אבנר בוגר ביה"ס להנדסאות בטכניון וממשיך להתגורר בבית המשפחה המורחב בקריה, אותו בנו הורי לפני 70 שנה.

אבי נפטר באופן פתאומי ב1968 ואימי ב1984 לאחר מחלה ממושכת.