נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לוין שרה ואלקנה
(כפי שהועבר ע"י בנם מאיר לוין)

אבי אלקנה נולד ב1909 בעירה גומל שברוסיה הלבנה. אימי שרה ילידת הארץ (תל אביב הקטנה). אבי עלה ארצה בשנת 1915 לנמל יפו וכך נסיבות שאינן זכורות לי נפגשו ונישאו. לאחר נישואיהם עברו להתגורר בחיפה ואבי הקים מפעל קטן לשיש בעיר התחתית בחיפה, שם גם התגוררו.

ב1936 עם תחילת הפרעות רכש אבי שהיה עצמאי וחבר בארגון המעמד הבינוני, חלקת קרקע בקרית מוצקין ובאותה שנה עברו לקריה. כאן נולדו ילדי המשפחה אחי דב ב1938, אני ב1942, בועז ב 1948 ומשה ב1952.

בית המשפחה שבנייתו לא ממש הסתיימה ונראה שתמיד עמד לפני ה"שפריץ", עמד במקום הכי אופטימי בק. מוצקין, לפחות ע"פ שמות הרחובות, התכלת פינת התקווה (היום אח"י אילת פינת גרושקביץ). גינה גדולה ודשא שלא עלה יפה, מזרקה אמיתית! ובראשה פסל שיש אדום של אישה האוחזת בקרן השפע ומתוכה זורמים המים לבריכה ובה דגי זהב, מרפסת עמודים הפונה לרחוב ותיבת דואר משיש אדום. בית המשפחה העיד על בעליו, תעשיית שיש לוין, מהמרצפות דרך הארונות ואפילו האהילים, הכל היה שיש.

קומת הבית השניה הושלמה רק אחרי מלחמת השחרור. במקום של כבוד מעל האח עמד הרדיו. רדיו מנורות עם לוח זכוכית ומחוג לחיפוש תחנות. התכניות המרכזיות היו מוסיקה לריקודי עם ושירים עבריים. וכמובן החידונים של שמואל רוזן.

בינתיים שמשה את מחלקת ההגנה של הקריה, שורות של מיטות שדה, ארגזי תחמושת, סטנים ורובים בלגים. אנו הילדים זכינו לשיעורים פרטיים בשמוש בנשק. מרתף הבית שימש כמקלט אליו ירדנו אנו והשכנים הקרובים בעת הפעלת האזעקה.

רחוב התקווה התחיל בצד מזרח מהמקווה ועד למדרכת הבטון של תחנת הרכבת. 44 בתים פשוטים וצנועים כיאה למעמד הבינוני, אף אחד לא בלט בפארו אפילו חזית בית השיש שלנו היתה צנועה. בית אחד בלט בכל זאת, ביתו של ראש המועצה דאז גרושקביץ.
את הדרך סימנו ע"פ עצי הפרי שבחצרות הבתים, תותי עץ שחורים, הלאה גויאבות, רימונים ובסוף פיטנגו אצל ברלך. עץ אחד היה יחיד ומיוחד, תפוחי סין חמוצים וקטנים (קונקווט) אצל פינקלשטיין שהיינו להוטים אחריהם. בית אחד בעיקול הרחוב שקירותיו היו מרוחים באלפי "בונקלך" (פרי עץ האיזדרכת), אותם ירינו ברוגטקות אל קיר הבית כחלק מהתחמושת של משחקי המלחמה השכונתיים.

כל חצי שנה נלקחתי ע"י אמי לביקורת אצל רופאת הילדים ד"ר קפלן, בקליניקה מעל המספרה בואכה "אחדות", ה"מחלה" רזון מוגזם, ה"תרופה" שמן קיק בטעם זוועה.

מול הקליניקה היתה ספרית ההשאלה בניהולה התקיף של הגב' צ'יגליק. הספרים סודרו ע"פ האלף בית והחיפוש נעשה באמצעות מחברות מסודרות שערכה הספרנית. אצלנו בבית כמו בבתים אחרים הקפידו על מנוחת הצהרים בין אחת לארבע אחה"צ, אז הכנו שיעורים ומאחר ולא היתה טלויזיה קראנו ספרים. אמנם כחובה אך מאוד נהננו. ספרים כמו חסמבה, טרזן, יד הנפץ, וינטו היו הלהיטים והתור להשיגם היה ארוך. בבית ההסתדרות ברחוב השופטים הייתה עוד ספריה וגם שם נהגנו להחליף ספרים. לפני החגים היה מגיע מדי פעם רוכל עם מזוודות ספרים על אופניים, בעיקר אנציקלופדיות וספרי שירה וסיפורת. היינו רוכשים כמה ספרים ומחליפים עם חברים.

מרכז הקריה היה מתחם ביה"ס ומגרש קבוצת הכדורסל בכיכובם של קסטן, גודס, בורגין ןלייבלה דבדבני. לימים נוסף קולנוע אורות וקיוסק הפלאפל של מזרחי. הגן ובמרכזו הספריה ושבט הצופים, חורשת האקליפטוסים שעליה בילינו שעות וימים ב"יום הקופים" שארגנה התנועה. המשחק היה כל כך מענין עד שלפעמים שכחנו ללכת הביתה וההורים היו באים לחפש אותנו.

לא רחוק משם עמד ביהכ"נ הגדול שעבורנו היה גם מקום העבודה של אבא, שעשה במו ידיו את כל עבודות השיש, ארון הקודש, דוכן החזן ועוד, לעיתים נעזר גם באחי הגדול דוביק שזכה לצבוע את האותיות שאבי חרט בצבע זהב.
כאן המקום להזכיר את הרב פוגלמן, שזקנו הלבן והמטופח ולבושו השחור הקנו לו הדרת כבוד רבת הוד. כשנשאתי את דרשת הבר מצווה בשבת בביהכ"נ ניבא לי הרב עתיד של חזן, עד שראה אותי באותו יום דוהר על האופניים.

ביה"ס אחדות עמד במרכז הקריה וצורתו מלבן, שלוש צלעות בנויות וצלע אחת החורשה. במרכז חצר חולית גדולה, מגרש המשחקים השוקק חיים בהפסקות, כשהמורים משגיחים על הסדר. בעיקר זכור המנהל לוינהרץ המסתובב בחצר וידיו שלובות מאחור כשהוא ממולל באצבעותיו ושולח מבטים מזהירים ומרגיעים. בזמן שיעורי הספורט נשמעו רק משרוקיתו של המורה רוזן וצליל נקישת האלות בכדורי הטניס במשחק ההקפות הפופולארי.

במשך 8 שנים ואלפי בקרים, יצאתי במסלול איסוף קבוע לביה"ס שהתחיל עם צביקה דננברג שגר ממול, ברח' הרב קוק את לאה קודלקה מלכת הכיתה וניצה ברסלבסקי, בשד' השופטים את עידית לוין ויעקב אלקיים. אחרון הצטרף מתי אחידוב וכך בחבורה גדולה הגענו לביה"ס ישר למסדר הבוקר היומי.
מסדר הבוקר כלל קריאה קצרה והתעמלות בוקר. אחר כך עלינו לכיתה חיכינו למורה ואם כניסתו עמדנו לכבודו ומיד פצחנו בשירת "אדון עולם". ריטואל יום יומי קבוע.
שיעורי החקלאות נערכו ליד מגדל המים בשטח שעליו נבנה אח"כ ביה"ס התיכון. ערוגות ירק נשתלו, זובלו, הושקו ונעדרו כיאה, הכל בפיקוחו של המורה צ'יגליק.

בתקופת הצנע נפתחה בביה"ס מסעדת תלמידים שאנו היינו בה הטבחים. למדנו להכין מיונז, סלט תפוחי אדמה, מרק ירקות וכד'. בשעה 12 נפתחה המסעדה התלמידים התישבו, מישהו ברך "המוציא לחם" והארוחה החלה.
הצניעות היתה ערך חשוב בביה"ס ועל מנת להפגין שוויון, הונהגה בביה"ס תלבושת אחידה, מכנסי חקי, חולצות חקי, סוודר כחול ועליו סמל ביה"ס.

תחנת הרכבת, צריף ירקרק אפוף ריח שמן מכונות, היתה עבורנו מגרש משחקים לא אכזב. הקפיצה על גגות קרונות המשא שחנו בתחנה היו מבחן אומץ אמיתי, כל הילדים חלמו להיות נהגי קטר כשיהיו גדולים. החורשה שלידה נדמתה לנו כיער ותפאורה הולמת למשחקי מלחמה, קרחת היער שמשה למשחקי כדורגל. את הכדור הראשון האמיתי קבלתי מתנה לבר מצווה מהדוד דויד.

באחת הפעמים לאחר המשחקים חזרתי מהחורשה הביתה לאכול ארוחת ערב, כמה דקות אחרי נכנס אחי הגדול, הוא הספיק לשמוע את אחד הילדים אומר "תראו מה מצאתי" , לאחר כמה דקות נשמע פיצוץ גדול וחמישה מהילדים שנשארו לשחק בחורשה נהרגו. היה זה מוקש או פגז שהילדים מצאו והוא התפוצץ בידיהם.
בתקופת המנדט פטרלו לאורך המסילה חיילי הדויזיה החמישית בעלי הכומתות האדומות "הכלניות", שחלקם נהגו מדי פעם להחליף איתנו בולים.

המכולת של נוסבוים הייתה מוסד ידוע לכולם. יהודי חם שעפרון נטוע בתנוך אוזנו אותו היה מרטיב בלשונו ורושם באידיש על גזרי נייר את רשימת המצרכים, המשקל, המחיר וגם את הזמנת החלות לשבת.

כשהוקם קולנוע אורות הפך מיד למוסד התרבותי החשוב בקריה. בנין רב ממדים כולל יציע עם תאים בסגנון בתי האופרה באירופה. להורים הביאו את דז'יגן ושומכר ולנו בהצגות יומיות את טרזן ודומיו. באולם כניסה לקולנוע היו תלויות תמונות השחקנים הגדולים כמו ג'וני וייסמילר גרי קופר, קלרק גייבל ואחרים. באולם ההקרנה היתה תלויה מנורת בדולח ענקית שתמיד חששנו שתיפול על ראשנו. השתתפות הקהל בסרטים הייתה מובטחת, צעקות שמחה כשהגיבור נחלץ מצרה, צרחות אזהרה לגיבורים שעמדו להיכנס למלכודת, שריקות בוז ל"רעים" וגם בקטעי נשיקות ב"קלוז אפ". ימים אחרי הסרט עוד נהגנו לשחק במשחקים המבוססים על מה שראינו בסרט. דמי הכיס השבועיים שלנו תומחרו לפי 2.5 גרוש לחצי מנה פלאפל ו 20 גרוש לכרטיס קולנוע. אלה נמנעו מאיתנו לא פעם בעיקר אם ההורים הוזמנו למנהל לשיחת משמעת ובעיקר כשחילקו את התעודות בסוף שליש או שנה. במקרים כאלה מצאנו גם דרכים להתפלח.

בחנוכה ביה"ס היה שוכר את האולם וכל הכיתות בתורן הציגו בפני ההורים מרתון מתיש של הצגות וכשרונות.
הדרך לחיפה וממנה היתה באוטובוס קו 14 ותמיד בקרית חיים היינו מחליפים אוטובוס. בצ'ק פוסט הבריטים נהגו לערוך חיפוש באוטובוסים שלא תמיד היה נעים. בימים הראשונים לא נכנס האוטובוס לקריה ולאחר תקופה נכנס לשדרות השופטים והיו לו 3 תחנות כשהאחרונה ליד מגדל המים סוף הקריה.

אופניים היו כלי התחבורה העיקרי. הקריה הייתה שטוחה והיה די קל להגיע ממקום למקום. בשבתות היינו מרחיקים בטיולי האופניים אפילו עד עכו.
גם עגלות עם סוסים נחשבו לכלי תחבורה טוב לתפוס עליו טרמפ. אדון שושני עם עגלת הנפט האדומה וצלצולי הפעמון הקורא ללקוחות. עגלת ה"אלטה זאכן", עגלות המשא להובלת חומרי בנין שחנו ליד ביהכ"נ הגדול לשרות הקהל. החלבן על האופניים שהיה נכנס הבית מוזג את החלב בכלי ולוקח את הכסף שהיה מונח עבורו על השולחן. האוטו קרח הירוק ושיירות הגמלים והחמורים שהיו מגיעות מעת לעת למכור ירקות שלא היו לנו כמו סברס, ענבים, אבטיחים ומלונים. דמויות ידועות אחרות היו משחיז הסכינים על אופניים שהפכו לאבן משחזת ידנית, מוכר הצמר גפן הסוכרי ומוכר התירסים התימני.

כחניך המחנות העולים התגייסתי לנח"ל, לגרעין שייעודו היה קיבוץ רביבים שבנגב. לאחר השירות התיישבתי בקיבוץ, נישאתי ושם נולדו בנותי חמוטל, איריס ולימור.
קרית מוצקין בשבילי תהיה תמיד מחוז ילדותי המאושרת, גם אם נטעתי את ביתי במחוזות רחוקים.