נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לוין אסתר ונוח
(סופר ע"י רחל סגל (לוין) בתם, כתבה אסתי סגל גרוסמן בתם של רחל לוין ויהושע סגל)

אימי אסתר גורביץ עלתה ארצה לבדה מפולין בשנת 1925, עם מספר חברים השותפים לחלום הציוני. באניה הגיעו לנמל חיפה ואת הלילות הראשונים עשו בלינה מתחת לעגלות חונות בעיר התחתית בחיפה. כעבור שנים אחדות עלו בעקבותיה שאר בני המשפחה. באותה תקופה הכירה את מי שלימים היה לבעלה ואבי, נח לוין (שהגיע ארצה מרוסיה), הם נישאו והתגוררו בחיפה, בשכונת חליסה.

בשנת 1935 היו הורי אסתר ונוח לוין בין עשרת המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע בקרית-מוצקין, בבית שבנו ברחוב ברק 58. המשפחה מנתה אז את שני ילדיהם, אחי הבכור יוסיפון בן ה8 (לימים מורה בבי"ס "אחדות"), ואחותי צ'רנה תינוקת בת מספר חודשים. אני, רחל נולדתי כעבור שנתיים בשנת 1937.

הורי היו אנשים מאד פעילים ומקובלים בחיי החברה המקומית, והיו בקשרים מיוחדים עם משפחות המייסדים בהם, הרצל שחורי, מש' חשמן, זוננשיין (שכננו הקרובים ביותר), סגל, פוגלמן (רב הקריה שהיה ידיד המשפחה), קורנווסר, שטייר, אלבויים ועוד.
נוח עבד בטחנות הגדולות בחיפה ונסע כל יום לעבודתו ברכבת. התנדב ל"הגנה" וכחבר ההגנה נפל בקרב על הגנת הטחנות הגדולות במלחמת השחרור.

הקריה היתה עדיין רק חולות, כבישים טרם היו, במגדל המים היה מועדון בסמוך למועצה, שם היו התקיימו עיקר הפעילויות החברתיות, הוקרנו סרטים וגם אירועי שמחות משפחתיות. ההורים נהגו להתכנס מדי שבת במעין מסיבות שזכורות לי כשמחה גדולה, כשכל אחד הכין ממיטב מאכליו וכולם נראו מאד שמחים.

אבי היה אדם מסורתי ונהג להתפלל באופן קבוע בבית הכנסת. אנחנו הילדים היינו מתלווים אליו מדי ערב שבת לבושים במיטב בגדנו. בשובו מבית הכנסת נהג תמיד להביא איתו אורחים לסעודת שבת, אימי נהגה להכין מטעמים לכל דיכפין וצלילי זמירות השבת עולים ומהדהדים באוזניי עד עצם היום הזה. אירוע זה של ערב שבת ליד אבא בבית הכנסת, שמחת הילדים שבחצר, לא ישכחו מזיכרונות ילדותנו. בית הכנסת היה גם מרכז משמעותי לנו הילדים, כל שמחה כמו בר-מצווה היה לאירוע מרכזי, ממש חגיגה לכולם.

אמי אסתר, הייתה דמות מוכרת ודומיננטית בחברה של ראשית ימי הקריה, ומפעילות "ויצו" וה"ועד למען החייל". עקב פעילותה נהגה להיעדר רבות מן הבית, אפילו בלילות, ובעיקר בזמן מלחמת השחרור בהגשת עזרה לחיילים פצועים ולמשפחותיהם. למרות הכל הייתה אם ועקרת בית לתפארת, משקי הקמח הלבן (בד ערבי) שהביא אבי מהטחנה נהגה לתפור לנו בגדים, וילונות ומפות. לאחר הרתחתם רקמה ועטרה אותם עד שלא ניכר היה מקור הבד.

בזמן המנדט הבריטי, היה מחנה צבא גדול ברחוב הסמוך (רח' יעל). כילדים נהגנו לדבר איתם, להחליף איתם מטבעות ומזכרות. עם רדת הלילה הוטל "עוצר", אנו הסתגרנו בבית והחיילים עמדו מתחת לבתים ואסור היה לצאת מהבית. גם ליד תחנת הרכבת היה מחנה גדול ומחסני נשק.

עם כל זאת לא פחדנו. הסתובבנו בקרייה בחופשיות. בביתנו היתה גינת ירק ועצי פרי (גוייבות, תפוחי-עץ, תפוחי-זהב ננסיים, שסק ואף תות שדה). "ספורט הסחיבה מהעצים" היה מקובל על ילדי הקריה. יחסי השכנות היו קרובים וחמימים. בקרנו רבות אחד אצל השני, שחקנו משחקי רחוב (משחקי לילה, מחבואים ,תופסת, קלאס). המשחקים רב-גילאים, כולם יחדיו. מה שנותר עם לילה- זה להתקלח (מדוד החימום המחומם מעצים) וליפול לשינה עמוקה.
כל המתואר לעיל נכון לתקופה שקדמה למלה"ע השניה, אז בהפגזות על הקריה בתים נהרסו ונפערו בורות גדולים.
הייתי ילדה קטנה ואיני זוכרת פרטים, הורי לא שיתפו אותנו בחדשות המסעירות כדי למנוע מאיתנו חששות.

את ימי ילדותי בקריה אני זוכרת מגן זהבה ברח' הרב-קוק, דרך ביה"ס "אחדות" כיסודי ותיכון. המנהל היה ד"ר לוינהרץ. זכורים לי המורה לאנגלית- ד"ר הולנד, מתתיהו פינס (לימים מנהל ביה"ס) ואשתו שרה פינס, שילוח – מורה להיסטוריה, ציגליק- המורה למתימטיקה, וכמובן יחזקאל רוזן (יבדל לחיים ארוכים) המורה לספורט.

בביתנו היו שלושה חדרי שינה, מטבח ומרפסות. בימים הקשים גרנו כל המשפחה בחדר אחד והשכרנו את שני החדרים האחרים. בני המשפחה חיו עם השוכרים בחיי שיתוף, כמו שימוש משותף במטבח ובחדר השירותים.
אחד השוכרים הראשונים היה מתתיהו פינס, כבחור רווק, עד לנישואיו לשרה (לימים, מורה והוא מנהל ביה"ס אחדות).

ב 1947 בנינו את הקומה השנייה בביתנו, והיינו בין הראשונים שבנו קומה שנייה בבית המגורים. ביתנו נחשב אז לבית מפואר (חלון זכוכית בתקרה). המשפחה עלתה לגור בקומה השנייה, אך אבי לא זכה ליהנות מהבית שבנה. הקומה הראשונה הושכרה למשפחת גרינוולד, מבעלי קולנוע "אורות", ה"אטרקציה" של הקריה, שותפיהם של משפ' גלובוס.
בילדותי נהגנו לשחק בחצרות הבתים. בחצרנו צמח עץ שיטה ענק שכל ילדי השכונה היו מתכנסים ומטפסים עליו. בסוף הרחוב (היום אוסישקין), היו ביצות וגרו שם באוהלים בדואים שהיינו עימם ביחסי שכנות טובה, אף נהגנו להביא להם אוכל ומצרכי מזון.

מגיל צעיר עסקתי בספורט ב"הפועל" ק. מוצקין. בחגיגות ה1- במאי התקיימו מצעדים בעיר חיפה, בהן השתתפנו חברי הפועל מוצקין בהופעות ספורט על פלטפורמות, לאורך רחוב הרצל. במסגרת תחרויות ספורט בהן השתתפתי, הכרתי את בעלי, יהושע סגל שכינויו היה "טולה", שהיה ספורטאי מעולה במיוחד בקבוצת מכבי מוצקין ובוגר ממני ב 3 שנים. טולה היה בחור נאה במיוחד, אהוב על חבריו ודמות מרכזית בחיי הנוער בקריה, ובינינו נרקמו יחסי חברות ואהבה.
הייתי גם חברה ב"צופים" שהייתה מסגרת פעילה לבני הנוער, וחיי החברה שלנו כצעירים, התנהלו בעיקר במועדון הצופים בחצר ביה"ס אחדות, וגם על שפת הים במשחקי מטקות בימי הקיץ החמים.

אני זוכרת היטב את ליל ה29 בנובמבר 1947, עם החלטת האו"ם על הקמת המדינה. הייתה אז התפרצות של שמחה ספונטאנית ליד בית הכנסת ויצאנו במחולות עד אור הבוקר. אבי היה אז עדיין בחיים, ונהרג לאחר מכן בחודש אפריל 1948.

אחי יוסיפון, הבוגר ממני ב10 שנים, למד בבי"ס האנגלי בחיפה, ולאחר מכן עבד כפקיד בנמל חיפה, בהמשך למד הוראה והיה מורה בבי"ס אחדות שנים רבות. הוא נישא לרות (ברגשטיין) שלמדה בבי"ס לאחיות ברמב"ם. טכס נישואיהם התקיים במועדון ה"ועד למען החייל" במגדל המים, והתגוררו בקריה. לחוסר המזל עבר אחי תאונת דרכים קשה, ובעטיה התקשה לחזור להוראה, ולכן המשיך לעבוד בחברת "צים". אחותי צ'רנה, נישאה ליהושע רייף, בן הקריה ועזבו את הקריה.

במאורעות 1948 נהרג אבי בהפצצה על הטחנות הגדולות. העיר התחתית הייתה נצורה ולא ניתן היה להגיע לבית הקברות בחיפה ולכן נפתחה החלקה הצבאית בית הקברות בצור-שלום, שם נטמן אבי ז"ל.
עם נפילתו של אבי במלחמת השחרור, נותרה אימי אסתר אלמנה בת 40 עם שלושת ילדיה. היא לקחה על עצמה את עול פרנסת המשפחה וקבלה את ה"קיוסק" מרכז הקריה (מול בית הכנסת, ליד בית התרבות של ימינו בכיכר המזרקה). לאחר 7 שנים נפטרה אימי, והיא רק בת 47 מצער וממחלה קשה. אחי ואחותי היו נשואים, ואני נותרתי לטפל בה עד יומה האחרון.

הייתי בת 16 וחצי כשהתייתמתי מהורי ונותרתי לבדי. ההיכרות בת השנה עם יהושע סגל והאהבה שבינינו, הובילה אותנו לחופה בשנת 1954. משפחת סגל שהתגוררה בשד' השופטים (בביתו של הרופא נשים ד"ר לנגר), קבלה אותי אל חיקה בחום ומסיבת החתונה התקיימה בחצר בית משפחת סגל. כזוג צעיר התגוררנו בבית הורי שברחוב ברק. לאחר כשנה נולדה בתנו אסתר, (כותבת סיפור זה, הקרויה על שם אימי), וחיינו באושר רב.

עם פרוץ מלחמת סיני בשנת 1956, גויס בעלי יהושע, טולה סגל למלחמה ממנה לא שב. שוב נותרתי לבדי משלמת פעם נוספת את מחיר מלחמות ישראל. המשבר היה קשה מנשוא לאור העובדה שנותרתי עם בתי אסתי בת השנה, ואני יתומה מאם ומאב. מי שתמך בי באותה תקופה בהתמודדות הקשה עם השכול והאובדן היו אחי יוסיפון ומשפחתו.

באותה תקופה עבדתי לפרנסתי ב"סולל בונה", נעזרתי במטפלות שיגיחו על בתי בעת היעדרותי. לימים, מכרתי את הבית ברח' ברק, נישאתי בשנית ועזבתי את קריית- מוצקין.
בתי אסתי (סגל-גרוסמן), מתגוררת כיום בקרית מוצקין כממשיכת הדור, מתגוררת ברח' הרב מרדכי פוגלמן (הרב שהשיא אותי ואת אביה), ועובדת כמורה וכמחנכת בקרייה.
שני ילדיה טל וקרן גרוסמן ילדי הקריה גאים בהיותם דור שלישי לבוני הקריה ומייסדיה.