נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לוברט דבורה ונפתלי אלחנן
(כפי שהועבר ע"י בתם נצחיה)

הורי ואחותי הם "התא הגרעיני" שלי. ממנו שאבתי את הכוחות והיכולת להתמודד עם כל האתגרים שניצבו בפניי. זהו סיפור עם ראשית אך ללא אחרית, ואולי טוב שכך. את אותם הערכים העברתי לבניי בתקווה שיעבירום לילדיהם.

אבי נפתלי אלחנן, שאילן היוחסין שלו מגיע עד, רש"י, ואימי דבורה, עזבו את פולין ב1935 ועלו ארצה כדי להגשים את חלום יישוב ובניית ארץ האבות, ארץ ישראל. אבי מעולם לא עזב את הארץ, "מה יש לי לחפש בניכר", חזר ואמר.
דרכם בארץ, לא רופדה בשושנים ושטיח אדום לא נפרש לרגליהם. אבא עבד לפרנסתו בסלילת כבישים ואמא בביח"ר לתרופות. לק. מוצקין הגיעו ב1936, לאחר הולדת אחותי האהובה רחל, בתם הבכורה.

אבי שהיה תלמיד ישיבה, נאלץ החליף מקצוע והחל לעסוק ב"מסחר", עגלת ירקות שאליה רתום חמור. חלק נכבד מזכרונות ילדותי קשור בחיפושים רבים אחרי החמור הסקרן, שנהג לצאת מדי פעם לשיטוט עצמאי ברחבי הקריה לראות מה התחדש.
על אותו חמור נהגתי לרכב כל יום שישי ל"מחנה העולים" בקרית שמואל. שם במחנה מאחורי גדרות התיל, שהו דודיי, שהצליחו להימלט מגדרות התיל באירופה, ונכלאו מאחורי אותן גדרות כאן בארץ. השומרים האנגלים לא הבחינו בילדה הקטנה, הזוחלת מתחת לגדר ומעבירה סירי אוכל מעשה ידי אימה, לקרוביה.

משעייף אבי מהמרדף אחרי החמור הבורח, פתחו הורי באחד מחדרי הבית חנות ירקות, שלימים הפכה לחנות מכולת. כשהעתקנו את מגורינו לבית החדש, "חסר הגג", (קרס בפיצוץ השיירה בכביש עכו חיפה), הועתקה גם חנות המכולת. בעבודה קשה מהנץ החמה ועד שקיעתה, הוציאו הורי את פרנסתם מחנות זו עד יומם האחרון.

חנויות מכולת רבות היו בקריה, אך איני יודעת אם מי מהן היתה למושג ידוע כל כך, כמו "מכולת לוברט". עד היום מציף אותי גל של חום, געגועים והתרגשות כשאני פוגשת מישהו מותיקי הקריה, ומזהים כ"בת של לוברט מהמכולת". בכל מפגש כזה, אני "מועשרת" בסיפור "חדש" על הורי.

מסתבר כי חנות המכולת של הורי לא סיפקה רק מוצרי מזון וירקות, אלא היתה למפגש חברתי לותיקי הקריה, לשיחת חולין על עניני דיומא, לשיעור קצר בתורה, ללימוד קצת יידיש על רגל אחת, או סתם להשיח את מר ליבם ולקבל ברכה. גם "עוברי אורח" שחפצו לעיין בכותרות העיתון מבלי לשלם, נהגו להגיע לחנות המכולת של אבא. לאבא היה שם מיוחד למפגשים אלה "א-שמייס".
גם כאלה שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם ונזקקו "רק" לחצי לחם בהקפה, הגיעו לחנות, קיבלו את מבוקשם ונרשמו על "פתק" שלרוב הושלך אחר כך ע"י אבי לאשפה.

בערב פסח היתה החנות תמיד הומה מאנשים. רק במכולת של לוברט ניתן היה להשיג תוצרת חלב כשרה למהדרין שהובאה במיוחד מירושלים. לאלה נהג אבי להוסיף שלוש "מצות שמורות", שיהא חג הפסח נחוג כהלכתו.
היתה זו סיבה מספקת להגיע לחנות של לוברט, אפילו מהקצה השני של הקריה.

אמא היתה ה"עזר שכנגד" בניהול החנות. למרות העבודה הקשה, אחותי ואני מעולם לא הוזנחנו. אחרי שעות העבודה הארוכות הקפידה אימי מדי ערב, לעמלן ולגהץ את "הפרפרים", שני סרטים לבנים רחבים בהם נהגה לעטר את ראשנו.

ימי שישי החורפיים היו ימים מיוחדים. בצהרי היום, נשלחתי כמו רבים מילדי הקריה ל"בייגל מאכער" (המאפיה), ברחוב אושה. מטעני היה סיר "טשולנט" (חמין) גדול, עטוף בעיתון. ריחו של הטשולנט, שנישא הביתה בשבת לאחר התפילה בבית הכנסת הגדול, מדגדג עד היום בנחיריי וטעמו שמור עדיין בחיכי.

הפרוטה לא תמיד היתה מצויה במעוננו והפרנסה היתה קשה. אך דבר לא היה אף פעם חסר בבית, ספרים. את האהבה הבלתי מתפשרת למילה הכתובה, ירשנו אחותי ואני מהורי, והעברנו לילדינו. בפולין היתה אימי מורה לעברית והקפידה על לשוננו, העשירה אותנו בידע רב ובשליטתה בשפה העברית. לכך נוספה בקיאותו הרבה של אבא במקורות, וזכרונו שלא בגד בו עד יומו האחרון. שניהם העניקו לנו את האהבה לארץ ישראל, את האהבה לבעלי חיים נזקקים ועזובים.
כל אלה קיבלתי מבית הורי והיו לי לעזר רב בעבודתי.

כוחם של הורי כשל, כשאחותי האהובה רחל, חלתה במחלה קשה ונפטרה ביסורי קשים. אחותי היתה הציר סביבו נעה כל המשפחה, העוגן בו נאחזנו כולנו בשעת מצוקה. עם השבר הזה, לא הצליחו הורי להתמודד. פחות מ3 שנים לאחר הפרידה מרחל, ובהבדל של 5 חדשים בלבד האחד מהשני, נפרדו ממני גם הורי והלכו לעולמם.
עד היום אני חסרה אותם, את "התא הגרעיני" שלי, את משפחתי.