נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – כץ מלי וגרשון
(כפי שסופר ע"י בנם יצחק)

הורי גרשון ומלי נולדו בעיר טומאשוב לובלסק שבמזרח פולין על גבול רוסיה. אבי החל לנהל מאבק עיקש להשגת סרטיפיקט לעליה ארצה לכל המשפחה במשך כשנתיים. מאבק שבו בין היתר נאלץ ללון במשרדי הסוכנות היהודית בוורשה במשך ימים. אחי הבכור שנישלח ע"י אבי לעבור הכשרה בקיבוץ באירופה, הקדים ועלה לארץ לבדו ב1933, על מנת להכין את הקרקע לעליית המשפחה כולה. באפריל 1934 נשא המאבק פרי והמשפחה על חמשת הילדים הנותרים ובהם גם אני, עלתה ארצה.

עם הגעת המשפחה ארצה התישבנו בחיפה, אבי שהיה סוחר תבואה בפולין, החל לעשות לפרנסת המשפחה ועסק בעניני מסחר מכל הבא ליד וגם כפועל יומי. בין היתר השתתף בבנית מגדל המים של קרית מוצקין, עוד טרם היות הקריה.

בשנת 1935 הגיע הכסף ממכירת רכוש המשפחה בפולין כ 100 לא"י, בהם רכש אבי חלקה אדמה בקרית מוצקין. באותה שנה ניגש בכוחות עצמו למלאכת בנין בית המשפחה, כשהוא נעזר בכולנו ובעיקר באחי שהיה אמון על עבודת הטיח. הבית נבנה ברחוב יעל, רשיון בניה מספר 6 במוצקין.

אבי שהיה אדם דתי שלח את כל הילדים ללמוד בבי"ס דתי בחיפה, נצח ישראל. כשעברנו לגור בקריה הייתי ילד בן 5 והמשכתי לנסוע בכל יום לביה"ס בחיפה. לביה"ס אחדות הצטרפתי רק בכיתה ה', שהוא למעשה מחזור א' המלא של ביה"ס.
לא זו בלבד, אלא שאבי שרצה לתרום את חלקו לבנין ביהכ"נ, השכיר את אחד מחדרי הבית למשפחת כהן, למרות היותנו משפחה גדולה, את שכר הדירה של 1 לא"י לחודש העביר לטובת השטרות לבנין ביהכ"נ ולשמירת מקום. אגב, אבי משפחת כהן נרצח ע"י פורעים בפרעות בתי הזיקוק.

אני זוכר את המשמעת הנוקשה בביה"ס ואת נוהל רישום הערות משמעת ביומן. על חמש הערות הפכו לנזיפה שבעקבותיה נשלח להורים מכתב התראה אישי מאת מנהל ביה"ס. גם אני כמו כל ילד נורמלי, זכיתי למכתב שכזה.
היתה תקופה בה ביה"ס היה מלא ונאלצנו ללמוד כשנה בחדר מיוחד בביכ"נ הגדול. בהפסקות היה די משעמם ולהנאתנו נהגנו לטפס על גג המבנה. באחת הפעמים נפל משם אחד הילדים ונפצע קשה וחדלנו ללמוד שם.
זכור לי גם המורה גדעון פרידמן שבשעת המחנך היה נוהג להביא לכיתה פטפון ומשמיע לנו יצירות קלאסיות.

כילד אני גם זוכר את הביצה בפינת הרחובות יעל וברק. מחד, הסבה לנו הנאה מרובה עת שטנו עליה ברפסודות, מאידך היא הייתה הגורם למחלת הקדחת. באחד הימים חזרתי הביתה וראיתי אנשים זרים בבית, אחותי שכבה על המיטה ולידה על השידה היה מונח תפוח עץ, פרי נדיר באותם ימים. לשאלתי לפשר הענין, נעניתי כי חלתה במלריה ובחום גבוה והתפוח הוא חלק מהטיפול התרופתי. כל כך השתוקקתי לתפוח וטענתי כי גם אני חולה, משבדקו לי את החום הסתבר כי אני אכן קודח ויש לי חום גבוה. מיד הושכבתי במיטה וזכיתי גם אני בתפוח עץ, אך אליה וקוץ בה, בכל יום קיבלנו גם זריקה ברגל נגד הקדחת.

המצב הכלכלי היה מאוד קשה, כדורגל שיחקנו עם תפוז שהיה בשפע והיה אחד ממרכיבי המזון העיקריים. הרהיטים בבית היו כולם וואריאציות של ארגזי תפוזים, כסאות, שולחנות, דרגשים, הכל. בשבתות הקפידו להעשיר את התפריט בחמין (טשולנט). ברחוב אושה היתה מאפיה וביום שישי היו התנורים נשארים חמים. אנו כמו כולם היינו נושאים את סירי החמין למאפיה, מניחים אותם שם להתבשל עד ארוחת השבת. ניחוחות החמין בקריה בימי שישי ושבת נישאו מן הקצה אל הקצה.

בבית הקפה פינתי, קק"ל פינת רנ"ס, היה רדיו. לשם היינו נוהגים ללכת לשמוע חדשות על המלחמה. אגב, בבית הקפה הזה נהגו לבלות ולרקוד החיילים הבריטים. מאחר והיה מוקף במחיצת גדר חיה והיו בו פינות מסתור, התקיימו בו גם פגישות רומנטיות בין מספר קטן של בנות הקריה לאותם החיילים.

גם מהומות לא היו חסרות, באחת הפעמים עובדי המחנה הצבאי שהובאו ע"י הבריטים מחורן שבסוריה, התפרצו על העובדים היהודים והמהומה גלשה עד לרחוב הראשי שדרות השופטים (היום גושן). מי שהוזעק לפזר את המהומה היה סיומקה השומר על הסוס ועם הכלב האימתני שלו.

ליד ביתנו ברחוב יעל הקימו הבריטים ב 1940 מחנה מיוחד שבו הותקנו תותחים נגד מטוסים, כדי להגן על המרחב האווירי של בתי הזיקוק. בכניסה למחנה הוצבה עמדת מקלע שכוונה כלפי הרחוב, לא פעם בדרכנו הביתה או ממנו היינו חשופים למקלע המאיים שאויש ע"י חייל בריטי, שלא תמיד ידענו מי הוא וכמה בירות שתה לפני כן.

בהתחלה ישבו במחנה אוסטרלים, אחר כך הודים שאותם החליפו אנגלים ב 1943. אנו הילדים פיתחנו איתם קשרים טובים. מתוך כך צמח סיפור מעניין כאשר בשנת 1963 כעבור 20 שנה, קיבלתי מכתב מאחד החיילים במחנה. במכתב סיפר כי היחידה שהייתה בקרית מוצקין, עברה לאל עלמיין להילחם בצבא הגרמני של רומל וכמעט כל אנשיה נהרגו בקרב. מאחר ותקופת השירות במוצקין נשארה בזכרון הנותרים כתקופה "הטובה", הוא מבקש להיפגש עם אותם ילדים לזכר "הימים ההם". באותה שנה הוא הגיע בהזמנתי למוצקין לפגישת נוסטאלגיה. כעבור 20 שנה נוספות ב1983 נסעתי אני אליו לסנדרלנד בצפון אנגליה, לביקור גומלין.

כשהאיטלקים הפציצו את הקריה, נפלה אחת הפצצות על בית הרחוב קק"ל פינת הרב קוק והרסה אותו לגמרי, איש לא נהרג. פצצה את נפלה ברחוב הקיבוצים ולא התפוצצה. לעומת זאת, הצליחו המטוסים לפגוע באחד ממכלי הנפט האש שפרצה ודלקה זמן רב, היתה כל כך חזקה וגבוהה עד שיכולנו לשבת במרפסת בערב ולקרוא לאורה.

סיפור נחמד משנת 1949 אחרי המלחמה כשנערכו הבחירות לכנסת, הגיע לקרית מוצקין "הימנית" במסגרת מסע הבחירות מנחם בגין. זה היה ביום שבת ומאחר והוא ידע שבקריה האנשים שומרי מסורת, הוא החנה את הרכב בכביש חיפה עכו וצעד ברגל לאולמי אורות, לנאום בכנס הפוליטי.

את ביתנו בנינו על בית ההורים ובו התגוררנו עד שנת 1991 אז עברנו להתגורר בחיפה. את ביתנו מכרנו, אולם את בית ההורים המקורי ברחוב יעל שמרנו לעצמנו ולדורות הבאים. אימי שנפטרה בשנת 1983 בגיל 94 זכתה בתואר יקירת הקריה שנה קודם לכן, על פעלה למען הקהילה.