נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – טרכטנברג חנה רחל וחיים זיסע
(כפי שסופר ע"י בנם שמואל טרכטנברג)

אבי חיים זיסע דור תשיעי בארץ, נולד בצפת בשנת 1906. הדור הראשון עלה ארצה מעיירה קטנה ליד אודסה והתיישב בירושלים, לצרכי פרנסתם עסקו בהפעלת טחנות קמח. דור לאחר מכן עקב סכסוך עסקי, אחד האחים עבר לטבריה והקים שם את טחנת הקמת היהודית האשכנזית הראשונה שעבדה בכוח מי הכנרת.

סבי משה אהרון התייתם מאביו בילדותו והוריו העבירו אותו לבית יתומים בצפת, שם למד את מקצוע הנגרות. בשידוך התחתן עם סבתי אסתר, אבי חיים הוא בנם השני.

בשנת 1910 עקב הרעב הכבד בצפת, ירדה המשפחה למנחמיה, שם בסיועו של הדוד שלמה רוטשטיין ממייסדי מנחמיה, סודרה לאבי עבודה כשומר וכבלן בבית המרחץ. ב 1912 עברה המשפחה לחיפה, שם אבי למד בביה"ס הריאלי ובשנת 1927 כחבר קבוצת גורדוניה השתתף בועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה. לפרנסתו החל לעבוד בסולל בונה א' כנגר ובנאי, לאחר שהחברה התפרקה החל לעבוד במפעל הגומי המגפר.

בשנת 1932 עלתה ארצה אימי חנה רחל ילידת העיירה ז'אגר שבליטא והגיעה לחיפה. באמצעות שידוך הכירה את אבי והם נישאו בשנת 1933.

בשנת 1934 נולדה אחותי הבכורה שרה ובאתה שנה רכש אבי חלקת מגרש בקרית מוצקין. את המגרש הצליח לרכוש מאחר ונרשם בארגון המעמד הבינוני כבעל מלאכה זעיר, ולא הצהיר על חברותו בהסתדרות.
המגרש היה ברחוב התקווה (היום גרושקביץ) 16, בשכנות לביתו של גרושקביץ. את בית המשפחה בנה במו ידיו, למעט עזרה שקיבל לצורך יציקת הגג. בנית הבית נמשכה למעשה על פני כ 15 שנה, כאשר בכל פעם מוסיפים עוד חלק לבית. בשנים הראשונות גרנו כולנו יחד בחדר אחד, מטבח ושירותים. בבית זה נולדתי אני בשנת 1939.

כל אותן השנים המשיך אבי בעבודתו במפעל המגפר עד פרישתו לגמלה, בעוד אימי הייתה עקרת בית. להשלמת הכנסת המשפחה עסקה אימי גם בתפירה. בחצר הבית גדלנו לול של 400 תרנגולות מטילות ולבשר. היו גם תרנגולי הודו שתפקידם היה לדגור על ביצי התרנגולות לצורך גידול אפרוחים. כמו כן היה לנו גן ירקות הגידול העיקרי היה תפוחי אדמה, אך היו גם ירקות אחרים ועצי פרי הדר, זיתים, רימונים, חבושים ותפוחי עץ.

בילדותי אני זוכר את הנחשים והעכברים שהסתובבו חופשי בחצר בעיקר משום קרבתנו לשדות הקיבוצים, לשם מניעה גידלנו חתולים. אך היו גם תנים ושועלים שייללו ממש ליד חלונות הבית בנסיון לפרוץ אל הלולים, נגדם גידלנו כלבי שמירה.

בתקופה בה שכנו הקיבוצים על גבול קרית חיים ומוצקין, הייתה לאחד הקיבוצים אורווה גדולה עם סוסים רבים, לא פעם היו הסוסים נמלטים מהאורווה ומתרוצצים חופשי אצלנו ברחוב ויוצרים מהומה גדולה. גם הפרות של הבדואים בימים הראשונים, נהגו לבא ולרעות ב"אחו" המטופח של גינות הירק בבתי הרחוב.

בגן למדתי בקרית חיים מטעמי נוחיות, מאחר והגן היה בדרכו של אבי למקום עבודתו. אחר כך עברתי לגן זהבה בקריה. את לימודי בביה"ס התחלתי בביה"ס הדתי תחכמוני, שנוסד ע"י הרב פוגלמן ללא תמיכת ועד השכונה בלשון המעטה. הלימודים התקיימו במשך שנה בבית משפחת פלדשטיין ברחוב רנ"ס, לאחר מכן למשך שנה במועדון החייל העברי ליד מגדל המים (היום אולם ביה"ס אלונים). בשנה השלישית ומחוסר תלמידים נסגר ביה"ס, התלמידים הועברו לביה"ס אהרון הרא"ה בקרית שמואל. אגב, אבי למרות שהיה חילוני התעקש שאלמד בבי"ס דתי על מנת להקנות לי ערכים יהודיים.

בתקופת מלה"ע השניה היה לנו מקלט בחצר שאבי חפר במו ידיו באדמה החולית. כילד כבן שנתיים זכור לי בעיקר הרעש הגדול של התפוצצות הפצצות שהוטלו על ידי האווירונים האיטלקים וגם את ענן האבק והפיח שכיסה את כל הכביסה שהיתה תלויה בחוץ. כילד אני עוד זוכר איך נהגנו לשחק בתוך הבור הגדול של הפצצה ברחוב קק"ל.

בשנת 1945 נולדה אחותי שושנה והמשפחה התרחבה. המצב הכלכלי באותה עת היה קשה מאוד והיתה גם אבטלה. לאבי לא היתה עבודה יום יומית במפעל ולפעמים לא היה מה לאכול בבית. אני זוכר פעם אחת בליל הסדר לא היה בבית דבר ולפנות ערב נשמעה דפיקה על דלת הבית, כשניגשנו לפתוח לא היה שם איש אבל על מפתן הדלת מישהו השאיר חבילה ובה מצות ויין. היו אלה המתנדבים של קמחא דפסחא. מאז ועד היום מדי שנה ובהקפדה יתרה, אנו תורמים ככל יכולתנו לקמחא דפסחא לנצרכים.

עקב המצוקה התחלתי לעבוד כבר בגיל 13 על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. עבדתי בחלוקת עיתונים והרכבת אנטנות רדיו שהייתה עבודה לא קלה ואף מסוכנת. בזמני הפנוי הייתי חניך בתנועת בני עקיבא בקרית שמואל.

אני זוכר היטב את החיילים הבריטים שהגיעו מכל רחבי האימפריה הבריטית. כילדים נהגנו לבקש מהם בולים וכך התחלתי בתחביב איסוף הבולים. אבל לא הכל היה נחמד. לעיתים מזומנות כשנסענו לחיפה, הבריטים עצרו את האוטובוסים בצ'ק פוסט (מכאן גם השם – נקודת בדיקה), מורידים אותנו מהאוטובוסים ובודקים תעודות זהות על מנת לנסות ולאתר מעפילים בלתי לגאלים. פליטי המלחמה באירופה שהוברחו ארצה לאחר מלה"ע השניה בניגוד להוראות המנדט הבריטי. מעמד הבדיקה לא היה נעים במיוחד מאחר ולפעמים השפילו והכו אותנו בכתות הרובים.

סיפור אחר שקשור למלה"ע השניה, נבע מההיכרות האישית עם בנו של גרושקביץ אהרון (על שמו רחוב אהרון), שהיה טיס בחיל האוויר הבריטי. שלשה חדשים לפני מותו (מטוסו הופל לים ומקום קבורתו לא נודע), הגיע לביקור אצל הוריו והביא גם לנו ילדי השכנים מתנה, בונבוניירה אדומה עם שוקולדים. את השוקולד שהיה מצרך יקר ונדיר באותם ימים, זללנו בכל פה כבר באותו יום. עם הקופסה המהודרת, אחותי ואני שיחקנו עוד שנים אחר כך.

בתקופה שלאחר מלה"ע השניה וטרם מלחמת השחרור, פעלה במוצקין ההגנה בפיקודו של מישקה פשר. המפקדה הייתה במגדל המים וגם בביה"ס אחדות. הקריה הייתה מלאה בסליקים להסתרת הנשק הבלתי חוקי מעיני האנגלים. אני זוכר כיצד באחת הפעמים נחשף ע"י הרוח או הגשם, הסליק שהוטמן באדמה בשלד ביהכ"נ הרמב"ן שבניתו לא הושלמה והבהלה היתה גדולה.

גם אבי התנדב להגנה והיה חבר במשמר העם. כמו כן השתתף בפעולה הגדולה של הברחת המעפילים העצורים במחנה עתלית וליווה את הקבוצה שנמלטה לכיוון יגור. בין היתר במסגרת עבודתו במפעל המגפר, עסק עם עוד חברים ביצור פצצות ימיות נגד אניות, שנעשו מצמיגים ישנים.

את יום פיצוץ שיירת הנשק במבואות הקריה אני זוכר היטב בגלל ההדף והרעש הגדול וגם נגרמו נזקים לחלונות הבית. זמן קצר לאחר מכן כשהערבים בחיפה נכנעו ופינו את העיר, אני זוכר שעמדנו בשולי כביש חיפה עכו, והבטנו בשיירת המשאיות הארוכה של הבורחים בדרכם ללבנון, כשהן מגובות ע"י שריוניות הצבא הבריטי.

בשנת 1957 מיד אחרי מבצע סיני התגייסתי לצבא ושרתתי בנח"ל הדתי, הייתה זו תקופת הפדאיונים. אנו שרתנו בדרום הר חברון ולא היה יום שבו לא נרצחו יהודים בבתיהם או בדרכים.

בשנת 1960 השתחררתי ואז גם החלטתי לבחור בחיים חילוניים. התחלתי לעבוד בדואר ובשנת 1970 נשאתי לאישתי נורית. בתחילה גרנו בבית הורי במוצקין ואחר כך עברנו לקרית חיים. שם נולדה בתי הבכורה חפציבה חנה המתגוררת כיום בעמנואל ואם לארבעה ילדים. אחר כך עברנו לקרית ביאליק לתקופה קצרה וב 1974 חזרנו לגור בקרית מוצקין.

בשנת 1975 חזרנו רעיתי ואני בתשובה. שנה אחר כך נולד בני ישראל מרדכי המתגורר כיום בתל אביב וחזר בשאלה. ב1982 נולד בני חנן דניאל שהוא כיום תלמיד ישיבה. רעייתי ואני עדיין מתגוררים ברחוב גרושקביץ.