נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – טננבוים שרה ומרדכי
(כפי שסופר ע"י בתם יונה רונפטר)

אבי מרדכי נולד בעיירה לוקוב בקרבת וורשה שבפולין. אימי בויגנמן שרה ילידת העיירה מזריץ' אז פולין היום אוקראינה, (עיר הולדתו של המגיד ממזריץ' הידוע), למיטב ידיעתי הייתה בין הבנות הבודדות שסיימה את ביה"ס התיכון בעיירה.

אבי עלה ארצה ב1927 מתוך "ציונות גרידא" במסגרת תנועת "החלוץ" והגיע לחיפה. באותה שנה ומאותן סיבות עלתה ארצה אימי, (משפחתה שנשארה מאחור נספתה כולה בשואה). הפגישה ביניהם הייתה אקראית, על אחד הגשרים שהובילו מחיפה העתיקה לכיוון הים, (הגשר נהרס עם בנית הנמל), באותה השנה נישאו.

לאחר נישואיהם עברו להתגורר בקרית אליהו במבואות חיפה, בדירה מושכרת בסביבה ערבית. מערכת היחסים עם השכנים הערבים הייתה נפלאה. שם גם נולדה אחותי הבכורה רבקה. אבי פתח בעיר התחתית בחיפה עסק לפחחות וביצע עבודות רבות עבור הצבא הבריטי בעת בנית הנמל. אימי עבדה במטבח הפועלים בחיפה. אגב, לפני נישואיה וכחלוצה אמיתית עבדה כפועלת בסלילת הכביש לנשר.

ב1934 אבי שנחשב לעצמאי נרשם כחבר בארגון המעמד הבינוני, בעיקר כדי שתהיה לו הזכות להשתתף בהגרלה לרכישת מגרש בשכונה החדשה שהקים הארגון, שכונת מוצקין. המגרש שזכה בו היה בשד' השופטים 24, (הבית נהרס ותחתיו נבנה בנין חדש, אך על הבנין החדש עדיין מצוי שלט מספר הבית המקורי). במהלך הבניה ב1935 נולדתי אני ובהיותי בת שנה היה הבית גמור ועברנו להתגורר בקריה.

אבי המשיך לנסוע מדי יום בקו אוטובוס 14 לחיפה לחנותו, (בסמוך לחנותו של אבי בחיפה היתה חנות של מוצקינאי אחר בשם פרחי). אימי הייתה לעקרת בית ועל מנת לסייע בכלכלת המשפחה, טיפחה בחצר הבית גינת ירק קטנה לשימוש עצמי ובה גדלה בעיקר בצל, עגבניות, צנוניות ותרד, הרבה מאד תרד. היו גם כמה עצי פרי הדר, עצי שזיף, תפוחי עץ אגסים וגויאבות, לא נפקד מקומו של לול תרנגולות.

לאבי היה גם כן "חלק" בחצר, שובך יונים. גידול היונים והמעקב אחרי התנהגותן היו לתחביבו העיקרי. אני זוכרת איך בתום יום העבודה נהג לשבת משך שעות מול השובך, וכל חידוש היה מיד מדווח לכל בני המשפחה. בחצר היה גם מחסן קטן בו היה נוהג לתקן את כל כלי הבית, לא היה דבר שהתקלקל ואבי לא הצליח לתקן. בנוסף נהג לייצר כל מיני אביזרים לבית ולהמציא פטנטים. עד היום שמורה אצלי קופסה מיוחדת לשמירת חמאה, עשויה נירוסטה מעשה ידיו. כשהתחילו לייצר את תנורי הפיירסייד (פרידמן) שפעלו על נפט, הוסיף לו מעין רשת כיסוי ובתוכה חוט ספיראלי מנירוסטה, שגרמו לאש להיות כחולה ולהעלות פחות עשן בבית. בתקופת מלה"ע השניה בתקופת ההפצצות משנדרשה האפלה, המציא את הכיסוי המיוחד לפנסי המכוניות. מתוך אותה הקפדה וכשרון היה המקלט בביתנו מאד מסודר. אבי התקין ברז מים, מיטות מוכנות לשינה, מזון לשעת חירום ואפילו פינת שירותים.

ב1945 חלה אבי, לאחר שנים של שאיפת אדי חומצת מלח שנדרשה לצרכי הלחמת פחים, נפגעו ריאותיו. נאלץ להפסיק את עבודתו בפחחות והפל את החנות לחנות לממכר כלי בית. החנות פעלה עד 1948 אז פרצו הערבים לחנות הרסו ושדדו מכל הבא ליד. כל מה שהצליח להציל הביא הביתה למחסן שבחצר, ופתח מעין חנות קטנה בחצר הבית, כשחלקה גולש אל תוך סלון הבית. בתום מלחמת השחרור חזר לחנות, שיפץ ופתח אותה מחדש, החנות פעלה עד שנת 1987 שנתיים טרם פטירתו.

כשהגעתי למוצקין התחלתי למעשה את לימודי בגן אסתר זזובסקי שהיה ברחוב הרק קוק פינת קק"ל. שם נחשפתי לראשונה לפסנתר ומההתחלה אהבתי לנגן, בהתחלה לבד ואחר כך בגיל 11 התחלתי ללמוד נגינה אצל המורה יהושע פרייר שנפל בשיירת יחיעם.

ב1941 התחלתי את לימודי בכיתה א' בביה"ס אחדות אצל המורה יפה לחובסקי. באותה עת התרחשה מלה"ע השניה. מקלט ביתנו אותו בנה אבי, היה משותף גם לשכנינו משפחת מלץ וטיחובסקי.

בבית משפחת טיחוסקי היה מעין בית קפה, עם מוסיקה וריקודים ובעיקר הגיעו אליו קצינים בריטים. חלק מבנות הקריה יצרו כמה קשרי אהבה עם אותם קצינים, אני בוודאות יודעת כי חלק מקשרים אלה נוצרו עקב "המלצה מגבוה", על מנת להשיג מהם מידע ונשק. בתקופה יותר מאוחרת משהוקם קולנוע אורות, אני זוכרת חיילים בריטים שהיו מגיעים לקולנוע ומשאירים מתחת לכיסאות נשק, אותו היו מבריחים החוצה חברי ההגנה שהיו מתואמים וידעו על כך מראש.

סיפור מענין ומוזר מאותה תקופה, קשור לאחת ממורות ביה"ס בשם אביבה שהיתה מורה לחשבון. הסתבר כי בעלה היה מרגל גרמני, יום אחד היא נעלמה והוא נעצר.

ספורטאית גדולה לא הייתי ולכן לא הצטרפתי למכבי. אבל לא פעם ליוויתי אותם בנגינה על פסנתר במהלך תחרויות ספורט בענפי ההתעמלות האמנותית ותרגילי קרקע.
הצטרפתי לשבט הצופים "צופי שבט זבולון" שהוקם בביה"ס תחת שרביטו של המורה משה סבוראי. רק לאחר שנים הסתבר כי אחת הסיבות להקמת שבט הצופים הייתה, לספק הסוואה לפעילות בארגון האצ"ל. רעייתו של משה סבוראי הייתה הגננת חיה סברנסקי מהגננות הראשונות בקריה.

אני זוכרת את הפנקס הקטן שקיבלנו בצופים ובו היינו צריכים לרשום מדי יום, מעשה אחד טוב שעשינו. לפעמים היום היה עובר ולא היו לנו מעשים טובים לרשום, יצאנו מיד לרחוב והעברנו איזה קשיש או ילד את הרחוב, לעיתים אפילו מבלי שהיה בכך צורך, העיקר שיהיה מה לרשום הפנקס.

אחד המשחקים הפופולאריים שאני זוכרת הוא "סימני דרך" ואיך התרוצצנו ברחבי הקריה במשך שעות רבות. אני זוכרת את הטיולים הרגליים ובאופניים שנהגנו לעשות בקבוצות ובעיקר לחורשת כץ ולמעיינות אפק. את מחנות העבודה בקיץ בקיבוצים כמו חניתה ואפילו השתתפנו בהקמת קיבוץ מלכיה.

אני חייבת לציין את הגעתם של ילדי "אהבה" ממוסד ק. ביאליק לביה"ס. היו אלה ילדים פליטים ויתומים שניצלו ממלה"ע השניה. הייתי בת למשפחה שרבים מבניה שנשארו באירופה ניספו כולם בשואה, הן מצד אבי והן מצד אימי. רק כשראיתי את אותם הילדים ושמעתי את הסיפורים הנוראים קלטתי בבת אחת את משמעות המילה שואה. כילדה הסיפורים והמראות נגעו מאוד לליבי. למרות מצבנו הקשה בבית היה מצבם נורא עוד יותר. בקשתי מאמי כי במידת האפשר תוסיף לי מעט לארוחת העשר שלקחתי איתי לביה"ס, והתחלקתי בה עם אחת הילדות איתה התחברתי במיוחד. חברות שנמשכה לאורך שנים רבות.

ב1948 מלאו לי 13 שנים והתנדבתי להגנה כקשרית להעברת מידע בין העמדות בקריה. אחותי הגדולה שלמדה לימודי אחיות בביה"ח רמב"ם בחיפה, היתה חברת הגנה אמיתית ועברה אימוני נשק בחורשה שליד הרכבת.
במלחמת השחרור בעת פיצוץ שיירת הנשק במבואות קרית מוצקין, עמדנו ליד החלון הסגור בבית. החלון התרסק ואחותי ניצלה ממש בנס. רסיסי הזכוכית שהתנפצה חדרו הביתה ונתקעו בעוצמה בשולחן חדר האוכל. השולחן מצוי עד היום בביתי וסימני הזכוכיות מאז עדיין ניכרים בו.

כנערה בת 15 נהגתי לבלות בקריה בליקוק גלידה, האזנה למוזיקה וריקודים, בעיקר בקפה רכטשפנר בשד' השופטים. בעלת בית הקפה לא ידעה לדבר עברית אבל אני הצלחתי לתקשר איתה בגרמנית "אידישאית". בית הקפה "קלוב חברתי" רכטשפנר היה מפגש מאוד חשוב בחיי החברה בקריה באותה עת, מאחר והיה נפתח בשבת כבר בשעות אחה"צ ואפשר היה לשמוע מוסיקה ולרקוד מה שהיה אסור על חברי תנועות הנוער.
בכניסה לקריה היה גם קפה דוכס שגם אצלו היינו אוכלים גלידה אבל בעמידה, אצל רכטשפנר היה מקום לשבת בחצר ולהרגיש שונה.

את ביה"ס התיכון בקריה לא סיימתי מרצוני והדפתי ללמוד טכנאות שיניים. ב1952 התגייסתי לצבא ושרתתי כאחות עזר לרופא שיניים. כשהשתחררתי עבדתי אצל רופא שיניים בק. חיים, עד שעברתי לעבוד בעיתון מעריב.

בשנת 1959 הכרתי את בעלי מיכאל רון שעבד אז במערכת עיתון מעריב בחיפה. מיכאל היה ניצול שואה, יליד טרנסילבניה שברומניה והגיע ארצה ב1950. נישאנו ב1962 בהיותי בת 27. כשנישאנו גרנו בשכירות בשכונת נוה שאנן בחיפה. בשנת 1963 נולדה בתי הבכורה רונית וב1965 בני גיל.
בשנת 1975 חזרנו לגור בקריה בבית אבי שהתאלמן מאשתו. מאז ועד היום אני מתגוררת באותה הכתובת, אם כי לא אותו הבית. הבית נהרס ובמקומו נבנה בית דירות.