נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – טיגר רבקה וישראל
(כפי שהועבר ע"י בנם אורי)

יתכן שהנוסטלגיה איננה משרתת כל מטרה אך היא ללא ספק מתוקה, מחממת וממיסה כמו שוקולד לנשמה. וזה בדיוק מה שקרה לי כאשר נתבקשתי לשחזר את תקופת ילדותי המאושרת בקרית מוצקין, שם ביליתי את 10 שנות חיי הראשונות שהיו ללא ספק המאושרות, היפות והשמחות של חיי.

הורי ישראל ורבקה טיגר נישאו כבר בגרמניה. משם, מגרמניה הנאצית, הצליחו להימלט "בעור שיניהם" עם אחותי רותי בת ה 3, בשנת 1934. כך הגיעו לחוף מבטחים בחיפה לשכונת בת גלים, שם התגוררו באופן ארעי, בהמתנה לסיום בנית בית המשפחה בקרית מוצקין ברח' אושה מס' 9.

אני אורי נולדתי בבת גלים בשנת 1936, בהיותי בן 10 חודשים עברנו לביתנו במוצקין בו גדלתי וצמחתי, עם עצי הפרי והנוי בגינתנו הנהדרת. בגינה הניבו פירות עצי תפוח ואגס, שזיף, לימון, רימון, שסק, ענבים וגם תות עץ. הבית היה גדול ומרווח, אך למרות זאת נבנה עבורי בחצר ביתן גדול ומרווח למשחקים ושעשועים.

אני זוכר בברור את ימי הגנון אצל משפחת מנדלברוט וימי הגן בגן אסתר זוזובסקי, את המורה יפה מחנכת כתה א', את המורה שצ'יגליק והמורה רוזן, את המורה לאנגלית הולנד ואת המורה לתנ"ך שוחטמן והמורה פינס.
את השעות היפות בהן שיחקנו במחבואים, במקלט שנבנה עם פרוץ מלחמת העולם השניה ואת הפצצות האיטלקים על הנמל ובתי הזיקוק. לא אחת גרמו ההפצצות להפעלת הצופרים באמצע הלילה (תמיד בלילה), וריצתנו המבוהלת למקלט. ואכן נפלו גם מספר פצצות בסביבתנו אשר גרמו לנזקים ונפגעים.

אבי ישראל עבד מבוקר עד ערב בהיותו מנהל החברה אשר תפעלה את נמל חיפה. אמי רבקה הייתה תמיד בבית כשחזרנו מביה"ס, כשהארוחה מוכנה ושאחריה הקפידה לדאוג שאשקוד על שיעורי הבית בטרם אשוב למשחקים.
אחותי רותי אשר הייתה בוגרת ממני ב 6 שנים היתה כבר עסוקה אז בשיעורי קפא"פ (קרב פנים אל פנים), כהכנה לקראת מה שיהיו לימים ארגון ההגנה והפלמ"ח, וכמובן בכל מה שהעסיק גם אז נערים ונערות בגיל הטיפש עשרה. כל זאת בנוסף כמובן ללימודים.

החברות של אחותי עם דוד סגל החלה בהיותה בת 12 ונסתיימה בנישואין בעת ההפוגה הגדולה בשנת 1949. לרותי ודוד נולדו 3 ילדים נרי, אודי ודלית שנולדה כבר באילת. בשנת 1958 עברו רותי ודוד לאילת ושם נשארו. ילדיהם נישאו והולידו ילדים וכולם עד היום באילת, מלבד רותי שהיתה מנהלת מחלקת החינוך העירונית באילת, ונפטרה בשנת 1988 והיא בת 58. דוד ניהל את נמל אילת ויצא לגמלאות מסיבות בריאותיות, מתגורר עד היום באילת שם גרים גם 3 ילדיו ונכדיו.

תקופת הילדות המאושרת שלי הגיעה לקיצה כאמור בתום העשור הראשון לחיי, בשנת 1947. נסיעותיו היומיות של אבי לעבודתו בחיפה וחזרה, הפכו לבלתי אפשריות בשל תקריות הירי הבלתי פוסקות, באזור ואדי רושמיה ובכניסה וביציאה מהעיר התחתית. בשל אילוצים אלה אשר גבלו אז בסכנת חיים, נמכר ביתנו היפהפה בקריה ועברנו לעיר הגדולה חיפה.
כך הגיעה לקיצה התקופה הנהדרת אשר מלאה בזיכרונות בהירים, ברורים ומאושרים אשר ילווני עד יומי האחרון.

אבי ישראל נפטר בטרם עת בשנת 1962 והוא בן 58. אמי נפטרה בשנת 1989 והיא בת 83.

אני, השריד האחרון, המשכתי בחיי ובלימודי. שהיתי 13 שנים בארה"ב שם נישאתי ונולדו לי 2 בנות. חזרנו ארצה בשנת 1977 וכיום אני חצי גמלאי לאחר שאת מרבית חיי הבוגרים עשיתי בתחום ביטוח החיים והפנסיה, גם בארה"ב וגם כאן. בנותיי נישאו ואשתי פיי ואנוכי הפכנו לסבתא וסבא ל 5 נכדות (עד עתה...)

את כל חברי וחברותי מתקופת הילדות המאושרת הזו אני זוכר בברור ובהזדמנות זו שולח לכולם אלפי ברכות ואיחולים בתקווה שהם קוראים את דברי.