נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – טורקניץ' מאשה ונחמן
(כפי שסופר ע"י בתם ירדנה הויזנר)

הורי ילידי העיר קישינב ברומניה, היום מולדובה. בצעירותם היו חניכי תנועת הנוער הציונית "גורדוניה", שקמה לאחר הפרעות הידועות ביהודים בשאיפה להגיע לארץ ישראל ולהקים שם מולדת לעם היהודי.
במסגרת תנועה זו עלו ארצה בשנת 1930 ולא מצאו כאן זכר לחלום, המציאות הקשה כלל לא דמתה לציפיות. עם עלייתם ארצה נשלחו לרחובות להקים ישוב חדש, משנולדתי שם הפכו התנאים לקשים במיוחד ומשום כך החליטו לוותר ולעבור לחיפה.
אגב, שמי ירדנה שאינו כל כך אופייני לתקופה, מקורו באהבת הורי לארץ ישראל, ובביקור שעשו באחת הפעמים לעמק הירדן.

כבוגר הטכניקום ברומניה שם למד אבי נחמן מכניקה, הצליח לייצר לעצמו מקום עבודה. עם קבוצת חברים הקימו מעין קואופרטיב וביחד הקימו "מפעלון" קטן לעבודות מתכת עבור נמל חיפה. גרנו אז בחדר שכור אצל משפחה ערבית ואני כילדה דיברתי ערבית שוטפת.

אבי לא נטש את חלום הבית בארץ ישראל ומששמע על הקמת קרית מוצקין הגיש בקשה להצטרף. כמובן שלא קיבלו אותו מאחר ובעיני ארגון המעמד הבינוני לא נחשב לעצמאי אלא פועל. מעניינת העובדה כי במקביל לא אושרה קבלתו לקרית חיים מאחר ובעיניהם נחשב לחבר קואופרטיב עצמאי ולא לפועל. בכל זאת עברנו ב 1935 בהיותי בת 4, לגור במוצקין בשכירות אצל משפחת חומונט ברחוב הרב קוק, והלכתי לגן זהבה ברח' הרב קוק.

הפתרון נמצא כאשר סבי שלמה עלה ארצה ב1936 ורכשנו על שמו מגרש בקרית מוצקין ברחוב התקוה (היום גרושקביץ) 11. מלאכת בנין הבית הסתיימה באותה שנה. חששו הגדול של אבי היה, כי יום אחד אחיו שברח גם הוא מקישינב לאוקראינה והיה לפעיל המפלגה הקומוניסטית, יבוא וידרוש את חלקו בבית הרשום ע"ש סבי, אך נבנה ע"י אבי במו ידיו עבור משפחתו.
לגמרי במקרה בשנת 1937, נמלא לב האח האובד געגועים לאביו והגיע לביקור בארץ. מיד הזדרזו והחתימו אותו על כתב ויתור על הבית.

בהתחלה, אבי לא התקבל חברתית בקריה מאחר שהיו כאן עצמאים, או דתיים, או ספרדים ואבי מצא את מקומו יותר אצל השכנים מעבר לכביש בקרית חיים, שבאו מאותו רקע כלכלי. לאחר תקופה המצב השתנה, אבי התנדב למשמר האזרחי ואימי הייתה פעילה במד"א ובויצ"ו.

זמן קצר לאחר הגעתנו, חלה אבי בשחפת ולא יכול היה לעבוד ונשלח לצפת להתרפא. בינתיים לצרכי פרנסה, קיבלנו אישור להקים בחצר הבית משק עזר, שם גדלנו עופות לבשר וביצים, עז לחלב ויצור גבינה, ברבורים אווזים וגם ירקות ובעיקר תפוחי אדמה. את התוצרת מכרנו בחצר הבית. אני זוכרת שהיה לי חבר מחיפה שהגיע להתארח אצלנו בבית ולא ידע איך נראה תפוח אדמה "מלמעלה". מיד נסתיימו היחסים בינינו.

בסמיכות לביתנו על גבול קרית חיים היו הקיבוצים והרבה שטח פתוח ושדות רחבים ששימשו את הקיבוצים לחקלאות. כילדה מאוד נהניתי לחיות בטבע כמו בכפר, עם בעלי חיים, ירק ופרחים. גם עסקתי בעבודות מאוד מיוחדות כמו חליבת העז, ייצור גבינה, איסוף ביצים וכד'. אך במקביל יללות התנים והשועלים כל כך קרוב לבית לא היו תענוג גדול ואפילו די מפחיד.
למרות הכל עדיין המצוקה הכלכלית הייתה קשה ונאלצנו להשכיר את אחד משני החדרים בבית לדייר משנה.

אבי היה אוסף כל השבוע עצים על מנת לחמם מים ביום שישי למקלחת חמה. בשאר ימי השבוע התקלחנו במים קרים. בערב שישי לא התפללו אצלנו בבית, אלא קראו מתוך העיתון "דבר" קטעי אקטואליה ובעיקר את "הטור השבועי" שנכתב ע"י אלתרמן. מלאכת הקריאה נעשתה לאור נרות השבת שנהגה להדליק סבתי מצד אימי, פרידה. את כל ארוחות השבת הכנו מהתוצרת העצמית שלנו ממשק העזר. מדי פעם ובעיקר בחורף נהגנו להכין חמין. את סיר החמין היינו מניחים יחד עם סירים רבים אחרים, על התנור במאפיה של נודל ברח' הרב קוק.

סבתי פרידה התגוררה בגפה בחיפה ונהגה להגיע אלינו מדי סוף שבוע. אני זוכרת כיצד כל שבת וחג סחבתי עבורה כסא לביהכ"נ מאחר והיה מלא אך גם לא היה לנו כסף לקנות עבורה מקום. בתקופת המאורעות הנסיעה הפכה למסוכנת ולוותה בחששות כבדים לשלומה. אנו מצידנו נמנענו ככל האפשר מנסיעה לחיפה למעט מקרים דחופים. הסכנה הייתה גם בואדי רושמיה היום חליסה, וגם בצ'ק פוסט מערביי בלאד-א-שייך היום תל חנן, שהיו גם הפורעים רוצחי הפועלים היהודים בבתי הזיקוק. עד היום כשאני נוסעת ליפה ומגיעה לצ'ק פוסט אני נמנעת להביט שמאלה מחמת הזכרונות.

לאחר זמן חלתה גם אימי בשחפת קלה ונזקקה לטיפולים. בימי הטיפולים הגננת זהבה הייתה לוקחת אותי לביתה מאכילה אותי ומלינה אותי באותה מיטה איתה ועם בתה. עד היום אני נרגשת מהמעשה הנאצל הזה.

את לימודי החלתי בביה"ס אחדות, בערך באותה תקופה הגיע המורה הצעיר מתתיהו פינס שהיה משב רוח מרענן יחסית למורים האחרים שהיו מאוד מבוגרים.

אימי, למרות מצבה הכלכלי הקשה האישי, החליטה לעשות למען הילדים הרעבים בביה"ס. וביחד עם מר פינס ויפה להב פתחו את המסעדה לילדי ביה"ס. את האוכל בישלו הילדים עצמם בתורנות ובהדרכת המורה לתזונה. אני זוכרת את תורני המטבח חבושים במעין מטפחות לבנות ואת סירי המרק הגדולים בהם בישלו מרק ירקות חם שהיה התפריט הראשי בארוחות. גם מצבנו האישי לא שפר ואני זוכרת שהיו פעמים שלא קיבלתי תעודה מביה"ס מאחר ולא היה לנו כסף לתשלום שכר הלימוד.

כילדה הצטרפתי לשבט צופי זבולון שהוקם בביה"ס, בפעולות היינו רוקדים ושרים. מהפעולות בערב תמיד חזרנו בקבוצות מאחר וחששנו מהחיילים הבריטים שהסתובבו ברחוב. ההליכה לים גם היא הייתה מבצע, מאחר והיינו צריכים לחצות ברגל את דיונות החולות, לקח שעות להגיע ושעות לחזור הביתה. בחופש הגדול יצאנו בדרך כלל למחנות עבודה בקיבוצים.

בזמן מלה"ע השניה היה לנו מקלט בחצר, שהיה משותף לנו ולשכנים משני צידי הבית. את הבור הגדול למקלט חפרו כולם יחד בטוריות, את הדפנות הידקו בקורות עץ עבות למניעת התמוטטות, אותם ריפדו בפחים ועל הפחים שכבת עצים למניעת חדירת החול פנימה. את הגג יצרו מקורות עץ שטוחות עליהן פרשו פחים ואת הכל כיסו בכנויות נכבדות של חול. השתמשנו די הרבה במקלט עקב ההפצצות של האווירונים האיטלקים.

בזמן אזעקה הגברים לא נכנסו מיד למקלט, אלא חיכו לאווירונים שהיו מגיעים מצד הים ומצפון לקריה לכיוון בתי הזיקוק. האווירונים טסו כל כך לאט שידענו שמרגע שהם נראים ועד שהם מגיעים לוקח לפחות 10 דקות. רק אז היו הגברים נכנסים פנימה. עבורם זו הייתה מעין הצגה לנו זה היה פחד גדול. בשלב מסוים די נמאס לנו מהמקלט ובמקום זה נשארנו בבית והתחבאנו מתחת למיטות.

באחת הפעמים נפלה הפצצה הידועה על בית ידידי משפחתנו הטובים, משפחת פינקלשטיין (יהלומי) ברחוב קק"ל 2. אבי המשפחה שהיה איש דתי ומאמין נהג תמיד שלא לצאת מהבית בזמן הפצצה, והאמין בעזרת האל. באותו לילה משום מה ובפעם הראשונה יצאה המשפחה כולה בזמן האזעקה להסתתר במקלט הקרוב של אחד הקיבוצים. הפצצה נפלה על ביתם והרסה אותו כליל. נס או יד הגורל אין לדעת אך חייהם ניצלו.
פצצה אחרת נפלה על המגרש הריק ברחוב קק"ל ושנים רבות היה שם בור עמוק מאוד. כולם ודאי זוכרים את סיפור פצצת המצנח שלא התפוצצה והייתה אטרקציה לכל הסביבה. עד היום מספרים כי מי שלקח את מצנח המשי הירוק הגדול, היו חברי הקיבוצים שעשו מהם סדינים, מי יודע?

בתקופת טרום מלחמת השחרור אני זוכרת את פיצוץ שיירת הנשק ליד הקריה, גם מכיוון שהזהירו אותנו קודם לכן ואימי גויסה לתורנות במד"א וגם את הדף הפיצוץ שנשמע והורגש היטב בכל הקריה.
לא הייתי בהגנה, אבל כחניכת הצופים ניסו ללמד אותנו שימוש בנשק, אבל לא כל כך הצטיינתי. אני רק יודעת בוודאות שביה"ס היה בסיס ומרכז לפעילות ההגנה.
ב1950 התגייסתי לצבא ושרתתי שנה אחת בנחל ושנה בתל השומר שם השתלמתי במקצוע האחות .

בשנת 1953 נישאתי לבעלי יונה הויזנר מקרית חיים שהיה קצין בחיל הים במספנות. טכס החתונה נערך בכרמל במועדון הקצינים. לאחר נישואי התחלתי לעבוד ב"צים" במחלקת החשבונות עד להיותי מנהלת החשבונות. ב1954 זכינו בעלי ואני להצטרף להפלגתה של אניית הנוסעים ירושלים לארה"ב, מסע שארך כחודשיים.

לאחר שנישאנו עברנו לגור בקרית חיים בבית הורי בעלי, אחר כך בנינו יחידת מגורים קטנה נפרדת בחצר, שם נולדו שני ילדי והייתי לעקרת בית מסורה. ב 1967 עברנו לגור במוצקין ברח' קק"ל 6, בנין מגורים שנבנה ממש על הבור שנפער מהפצצה במלה"ע השניה.
לבעלי שנפטר ב 1985 היה בית מלאכה מכני, כל גם היום לבני, מעין סגירת מעגל עם מקצועו של אבי בהגעתו.

בתקופה מסוימת עבדתי בעיריית קרית מוצקין. ב1961 שמעתי על פתיחת בי"ס חדש בקריה קורצ'ק ופניתי למזכיר פרוינד לעבוד שם כמזכירה. המשרה הייתה תפוסה והופניתי לעבוד בחצי משרה כמזכירתו של שלום הירשברג מנהל ביה"ס ויצמן. לאחר מכן עבדתי במחלקת החינוך ובמקביל למדתי בקורס "זכאות" של משרד העבודה ועברתי לעבוד במחלקת הרווחה, שם עבדתי כ12 שנה.

אבי היה פעיל מאוד במפלגת מפא"י במוצקין והיה בין המעורבים במהפך השלטוני ב1958 כאשר ראש המועצה גרושקביץ הודח מתפקידו ונח עלוני מונה במקומו להכשרת הקרקע לבחירתו של משה גושן.