נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - חשמן פנינה ודוד
(כפי שסופר ע"י בנם אורי חשמן)

נולדתי בקרית מוצקין להורי פנינה ודוד חשמן ז"ל, שהיו מראשוני המתיישבים בקריה. פנינה אמי שנולדה ברוסיה בשנת 1908, ואבי דוד חשמן שנולד בשנת 1905 בעיירה קיברטי שבליטא, הגיעו לביתם הראשון שברח' רנ"ס 19 בקרית מוצקין, בשנת 1937.

באותה עת, היתה קרית מוצקין ישוב קטן צר וארוך שהשתרע בין כביש חיפה – עכו ממזרח לפסי הרכבת ממערב. ישוב בראשית דרכו, שהתגוררו בו תושבים מעטים במעט בתים שהיו פזורים לאורך מספר רחובות בודדים, כשמסביב חולות, הרבה הרבה חול, בדואים ויללות תנים.

אבי שהיה אדם מסורתי הקפיד שבביתנו ישמרו על כללי המסורת היהודית. מתוך כך אף נהג לעסוק בלימוד והכנת ילדים לקראת טכס בר המצווה והעליה לתורה. לצרכי פרנסת הבית החל את דרכו כנוטר ועסק בענייני שמירה ובטחון. מאוחר יותר התקבל לעבודה כקופאי בבנק "הלוואה וחסכון" בחיפה.

נאמנותו למקום העבודה מחד, ורצונו לסייע בהתפתחות הישוב הקטן בקריה מאידך, הביאו אותו עד לכדי כך שבשנת 1949 פנה אלי ואל אחי בבקשה "מוזרה", לפנות את חדרנו בבית שהיה ממילא די קטן וצנוע, לטובת "נוחיות הציבור" בקריה. זאת, לאור העובדה שיותר ויותר תושבים שסיימו לבנות את ביתם עברו לגור בקריה, מה שלדעת אבי הצריך והצדיק פתיחתו של סניף בנק במקום.
מן הראוי לציין כי באותם הימים היה בנק "הלוואה וחסכון", הגדול והחשוב בארץ. באמצעותו ניתנו רוב ההלוואות לתושבים הראשונים לבניית ביתם, כמו גם לוועד הקריה לצורך פיתוחה ובנית מבני הציבור.

לוועד השכונה לא היה פתרון ומתוך כך נבעה פנייתו ה"מוזרה" אלינו, פנייתו אלינו הייתה בלשון זו : "אני חייב לחסוך מהתושבים את הטרחה והסיכון שבנסיעה לחיפה". יש לזכור כי באותם ימים תנאי הנסיעה לחיפה היו קשים והדרך הייתה ארוכה. לא זו בלבד אלא שהנסיעה הייתה כרוכה גם בסכנות ירי ומארבים של מתנכלים ופורעים הערבים.

כך, נפתח בביתנו הפרטי ברחוב רנ"ס, סניף הבנק הראשון בקרית מוצקין. למותר לציין את שמחתם והוקרתם של התושבים על מעשה זה. מטבע הדברים, הפך הבנקבית הפרטי שלנו למעין מרכז עליה לרגל ולא היה בו רגע דל.
אבי מונה למנהל ה"בנק", שהיה גם הבנק היחיד באזור ושירת גם את תושבי הקריות הסמוכות. אנו הילדים ושאר בני המשפחה, היינו עדים למרב העסקאות הפיננסיות שנעשו, כגון קבלת הלוואות ורכישת קרקעות, כמו גם פתיחת תכניות חסכון, למי שלמרות ועל אף התנאים הקשים הצליח בכל זאת ומן המעט שהיה, לחסוך פרוטה לפרוטה לימים קשים יותר.
ברבות הימים כשהמקום בביתנו היה צר מלהכיל את כל ההמולה, הועבר סניף הבנק למקום גדול יותר, לביתו של חלפון בשד' השופטים (היום שד' גושן), ובשלב מאוחר יותר עבר הסניף למקום ששימש קודם לכן כבית קפה ומסעדה של משפחת רכטשפנר.

אבי לא הסתפק בכך ובין יתר פעילויותיו הציבוריות בקריה, היה גם פעיל וחבר בארגון "הועד למען החייל". משרדי הועד וישיבות הועד התנהלו באולם הקטן שלמרגלות מגדל המים (היום אולם הספורט של ביה"ס אלונים). האולם הקטן, נתן אז אכסניה לפעילויות רבות נוספות כגון, אולם חתונות ומסיבות, התכנסויות של ארגונים שונים שפעלו בקריה, וכמובן כאולם הקולנוע הראשון.
בשנת 1969 נפטר אבי לאחר מחלה.

כל אותה עת תמכה אמי פנינה בפעילותו הציבורית של אבי והייתה לו, ה"עזר שכנגד". לא זו בלבד אלא שגם היא עצמה רתמה את עצמה לפעילות התנדבותית, ובעיקר הייתה פעילה בסניף המקומי של ארגון ויצ"ו. זכור לי היטב המעמד בו נחנך בית ויצ"ו החדש בקריה ואמי זכתה בכבוד של גזירת הסרט.

בתחילת שנות ה-50, באירוע קשה, נכוותה אמי קשות מפתיליה בוערת ואושפזה למשך תקופה ארוכה במצב קשה בביה"ח רוטשילד בחיפה. בזכות טיפולו המסור של אבי החלימה מפציעתה, אך במשך שנים ועד לפטירתה בשנת 1962, לא חזרה לקו הבריאות המלא. למרות הקשיים המשיכה להיות עקרת בית למופת ואם מסורה ודואגת לילדיה.

אחי הבכור יצחק ז"ל, סיים את חוק לימודיו בביה"ס התיכון בקריה והתגייס לפלמ"ח לחטיבת יפתח. במסגרת זו לחם במלחמת השחרור בקרבות על שחרור צפת בגליל והנגב בדרום. באחד הימים פורסמה בעיתון "דבר השבוע" כתבה ותמונת שער, בה מצולם אחי הפלמ"חניק כשהוא אוחז בפיו קנה סוכר ועל כתפו רובה. כותרת התמונה היתה : "מה מתוק קנה הסוכר – בכביש הנגב המשוחרר".
משהשתחרר משירותו הצבאי, סיים בהצלחה רבה לימודי ארכיטקטורה בטכניון והיה לאדריכל ידוע ומוכר. הבית הראשון אותו תכנן, היה בית חדש להורי בפינת הרחובות יעל ואוסישקין. בשנת 1978 נפטר באופן פתאומי והוא בן 49.

אני אורי חשמן כותב שורות אלה, נצר למשפחתי היקרה שהשרישה בי והורישה לי את אהבתי לקריה, דאגתי להוסיף נדבך נוסף למסכת הפעילות הציבורית של משפחתי. במקביל לעבודתי במעבדת מחקר במכון למחקר ופיתוח, ריכזתי מועדון ייחודי שפעילותו הוכוונה לבני נוער שלא היה מאורגנים בסניפי תנועות הנוער הרגילות, תחת דגל האינטגרציה החברתית ושילובם במסגרות חברתיות נאותות.
הצלחת הפרויקט קבלה תהודה בעיתונות המקומית במספר כתבות, כשהבולטת ביניהן נשאה את הכותרת "המועדון שניצח את הרחוב".

כמובן מאליו וכתושב נאמן של קרית מוצקין, אני עדיין מתגורר עם משפחתי ממש באותו הבית, בית הורי. כמאמר מילות השיר הידוע "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי...".