נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – זריהן מטילדה ומשה
(כפי שהועבר ע"י בנם אליעזר (זריהן) זר-חן)

הורי שניהם הינם ילידי הארץ. אבי עבד כל חייו ברכבת באזור הנפט (מסוף שינוע הדלק). העבודה היתה קשה והשכר נמוך, אך הדאגה לפרנסת הבית היתה מעל לכל טולכן התמיד בעבודתו. למרות השכר הנמוך, תמיד נענה אבי לכל פניה לתרומה, למוסדות צדקה וחינוך.
אימי היתה עקרת בית שעיקר עיסוקה היה גידול ילדי המשפחה, בתוך הקשיים ובמצוקה הכלכלית ששררה אז בביתנו ובארץ כולה.

לקרית מוצקין הגיעו הוריי בסביבות שנת 1935. אני כבר נולדתי כאן בשנת 1937. זכרונותיי מתחילים כשלוש שנים אח"כ, מתקופת הגנון אליו הלכתי ברחוב התקווה שם עמד ביתנו.

עם תחילת מלחמת העולם השניה, התחילה המשפחה בנדודיה, תקופת מה בעיר העתיקה בירושלים, אח"כ בחיפה בשכונותיה הערביות. החיים בקרב הערבים היו די סבירים עד שנת 1946 לערך.
בשנת 1947 התחלנו להרגיש בשנאה המפעפעת, כתוצאה מהתנגדותם למאבק של הישוב היהודי בארץ, להקים מדינה. זכור לי היטב הטבח בבתי הזיקוק ואת דאגתנו לאחי שעבד שם ורק בנס ניצל. באותה שנה חזרנו לקריה, שהיתה עבורנו מעין חוף מבטחים.

למרות הקשיים הכלכליים ומוראות מלחמת העצמאות שהתנהלה כל אותה עת, היו אלה שנות חיינו היפות ביותר, עליהן אני מתרפק עד היום ואני אסיר תודה להוריי שהעתיקו את מגוריהם לקריה.

חגגנו אז את הקמת המדינה, אך בצד השמחה הגיעו גם הבשורות הקשות, על נפילתם בקרב של כמה מבני הקריה. גם אנו חשנו על בשרנו את המלחמה, בעת פיצוץ שיירת הנשק, כמה עשרות מטרים מביתנו שבחלקו נהרס.

הורינו שהיו דתיים ובני עדות המזרח, עוד היו עדים להפרדה בין העדות בגלל בתי הכנסת הנפרדים לכל עדה. אך אנו הילדים הארנו את ההבדלים מאחור וללא כל אבחנה, התחברנו במסגרות החינוכיות בקריה, במכבי, הפועל, הצופים או המחנות העולים.
באותה מידה לא אוכל לומר שאנו יכולים להתגאות בהתנהגותנו כלפיי הילדים ניצולי השואה שהגיעו לקריה בתום מלחמת העולם השניה. רק מאוחר יותר כשבגרתי ונישאתי לניצולת שואה, התוודעתי למוראותיה, הבנתי כי נהגנו כלפיהם שלא כשורה.