נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – זילברמן מרגה והרברט (צבי)
(כפי שהועבר ע"י בנם גד זילברמן)

אבי הרברט (צבי) זילברמן ואימי מרגה (מרים) לבית פיק, הכירו על סיפון ה"אקוויטניה", בדרך מניצה לחיפה ב1934. אבי אך זה סיים לימודי רפואת שיניים באוניברסיטת מיזכן היידלברג ובסלבו. אימי למדה שפות. כל אחד מהם בנפרד קרא את "הכתובת על הקיר" שהנאצים חרטו ברחבי גרמניה. כך, בהיותו בן 25 ובן למשפחה אמידה, רכש אבי לעצמו "סרטיפיקאט" לעליה ארצה. אימי בת ה24 בת למשפחה אמידה שירדה מנכסיה עקב המצב הכלכלי הקשה בגרמניה, הגיעה לאניה כשברשותה ויזת תיירות ל3 חדשים בלבד.

הפגישה האקראית על סיפון האניה, הייתה "רומנטית דיה" והם קבעו לשוב ולהפגש. בל"ג בעומר אותה שנה, נישאו בבית החלוצים בחיפה, תחילתו של סיפור אהבה אקראי שנמשך 58 שנים.

לאחר שהות קצרה בקיבוץ מזרע, רכש אבי בעכו קליניקה בסמוך למסגד הגדול. את מגוריהם קבעו בבית לחוף הים. שם ב1935 נולד אחי הבכור מיכאל. ה"פציינטים" היו בעיקר ערבים מוסלמים מעכו ופלחים ערביים מכפרי הסביבה. הרופא הצעיר נשא חן בעיניהם, אולי משום שכשכר עבודה הסכים לקבל "פרודוקטים" פרי עמלם.

אולם עד מהרה הדי מאורעות 1936, "המרד הערבי", הגיעו גם לקליניקה. היו אלה הלקוחות הטובים שהשיאו לאבי עצה שלא להמשיך את פעילות הקליניקה בסמוך למסגד. באותה עת התארגנה קבוצת ייקים מקבוצת הד"ר סוסקין להתיישב בנהריה. הורי הצטרפו ועברו לנהריה, כשהם רוכשים שם צריף, חלקת אדמה ועז זקנה.

בישוב הקטן לא נמצאה לאבי עבודה כרופא שיניים ועכו היתה "מחוץ לתחום". מכר קרוב, סיפר על ישוב חדש של בני "המעמד הבינוני" שהוקם שנתיים קודם לכן מדרום לעכו וקרית מוצקין שמו, ונדמה לו שמחפשים שם רופא שיניים.
בסוף 1936 מגיעה המשפחה לקריה, שוכרת שני חדרים בבית ברזילי בשדרות השופטים 17, האחד למגורים והשני למרפאה. חודש לאחר הגעתם נולד בנם השני יונתן בביה"ח הדסה בחיפה. מאבי נבצר מלבקר את אימי בביה"ח, מאחר וחלה בטיפוס. לימים התלוצצו על כך באומרם כי מחלת הטיפוס, היתה מתנת הפרידה מלקוחותיהם בעכו.

אז החלה תקופה קשה בחיי המשפחה. אבי עקב מחלתו התגורר "בבידוד" בחדר המרפאה, בחדר השני ילד בן שנתיים ותינוק בן יומו, שחלה גם הוא ובמשך ימים ארוכים נאבק על חייו. הכנסות כספיות לא היו, גם החסכונות הקטנים שהיו "נעלמו", בני המשפחה היו בגרמניה וחוג המכרים היה מצומצם ורובם ככולם היו באותם קשיים כלכליים.

באביב 1937 המצב השתפר, חוג לקוחות המרפאה התרחב גם לקריות השכנות והפרנסה נמצאה. בעקשנות ובאמצעות "שלמונים" רבים, הצליחה אימי להשיג סרטיפיקטים עבור הוריה, סבא ברני וסבתא הדוויג, שעזבו את גרמניה ב1939 על האניה האחרונה שיצאה מטריאסט לחיפה, טרם פלישת הגרמנים לפולין ופרוץ מלה"ע ה2. עם הגעתם שכרו דירה בבית משפחת פק ברחוב הרב קוק.

ב1942 לאחר 5 שנים בקריה, רכשו הורי את ביתו של ד"ר ברגטל, הוטרינר של הקריה ברחוב הרב קוק 54, הרחיבו את הבית והביאו אליו גם את ההורים. חצר הבית זכתה לטיפוח אמנותי מיוחד, ובעזרת נח שוויג הוקמה בחצר גינה עם בריכת נוי וגדר מלבני סיליקט אדומות. עץ התותים הדמשקאי היה לשם דבר.
כאן בבית זה, נולדתי אני גד ב1944. אימי אמרה עלי ש"נולדתי עם כפית זהב בפה".

בתקופת מלה"ע ה2, נוספו לקהל הלקוחות גם חיילי צבא בנות הברית במפרץ חיפה, בעיקר קציני צבא אנדרס הפולני.
מלה"ע ה2 והשואה באירופה, פגעה ברבים מבני הקריה ובהם גם משפחתנו. אם אבי פליציה הועברה מביתה בברלין למחנה טרזנשטט ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בסוף המלחמה הצטרף אבי לשורות ההגנה בקריה כאיש כוחות הרפואה וההצלה, בתורנויות שמירה ליליות ותצפיות על גג מגדל המים, במלחמת השחרור סגר אבי מעגל והיה שותף לקרב על שחרור העיר עכו.

המשפחה המשיכה להתגורר בבית ברחוב הרב קוק. עד למכירתו ב1958 והמעבר לשכונת הכרמל בחיפה. אבי נפטר ב1992 ואימי בשנת 2000.