נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – זיכל זלטה ויוליוס (יואל)
(כפי שסופר ע"י בתם אסתר כהן)

הורי, יוליוס (יואל) וזלטה זיכל, ואני בתם אסתר, עלינו ארצה מגרמניה ב1938. תחילה גרנו אצל דודי בחיפה, אבי שהיה סוחר החל לחפש עבודה.פרנסה חדשה. היה זה לפני ליל הבדולח, מיד אח"כ הבאנו ארצה את הסבים והסבתות, למרות שפרנסה טרם נמצאה.

ב1939 עברנו למוצקין בשכירות ברח' דבורה 30. בית בן 3 חדרים וחצר שהספיק לכל המשפחה וגם לתיקנים (ג'וקים) ויתושים. מאחור, חולות עד כביש חיפה-עכו ותעלת מים משכן ואולם קונצרטים לצפרדעים. בשלוליות שרצו ראשנים, ש"צדנו" ואחסנו בצנצנות. בלילה הצטרפו "לחגיגה" התנים ויללותיהם.

במוצקין דגלו ביוזמה חופשית ולכן בצד אחד של הבית הייתה חנות המכולת של קרייזלר, ובשני חנות המכולת של קצב. ברח' הרב-קוק בין 1-15 היו 3 חנויות מכולת : ליברמן, זגגי ולימים החנות של הורי. בעת שבק. חיים שלטה הצרכנייה ובק. ביאליק קבעו מקום לשני מרכזי חנויות בלבד.

לעומת זאת לא בנו שם בי"ס וילדי ביאליק ומוסד "אהבה" (בני עליית הנוער מגרמניה), למדו בבי"ס "אחדות" במוצקין שהיה סניף של "הריאלי" בחיפה.

ק. חיים היתה פועלית, ביאליק ייקית, ק. שמואל דתית ומוצקין המעמד הבינוני. מדוע בחרו הורי הייקים דתיים דווקא במוצקין, אינני יודעת, אולם לגדול ולהתבגר אז במוצקין, היה טוב.

לפרנסתם, אבי וסבי עברו מבית לבית ומכרו מרגרינה וחמאה. מקררים לא היו, גם לא "ארגז קרח" והספקה טרייה של חמאת "תנובה", מרגרינה "בלובנד" או "מטע" היתה חשובה. באותו חורף לארוחת הערב אכלנו לחם ותפוזים, שנקנו 20 חתיכות ב"גרוש" או שק בשילינג (5 גרוש). אלא שבשק נמצאו גם תפוזים רקובים רבים.
לאחר זמן קצר פתחו הורי חנות מכולת ברח' הרב קוק. מאז רב זמנם היו בחנות, ירקות סבי הביא מכפר ביאליק. במוצקין חנויות המכולת מכרו גם ירקות. סבתי שלטה בבית, ואני ציפור דרור לקריאת ספרים, בי"ס ותנועת הנוער.

את החנויות פתחו אז ב6 בבוקר, שהפועלים יספיקו לקנות לבן או שמנת לארוחת הצהריים, ועד 9 בערב ללא הפסקה. הורי הנהיגו "חידושים", הפסקה בין1 ל3 בצהריים לאכול ולנוח. מחירים קבועים, אין לעמוד על המקח. ייקים, לא?

התחרות היתה קשה, חמורים וגמלים עברו ברחובות, ערביי הסביבה מכרו ירקות, פירות, ביצים וזבל גינה. היה קשה לעמוד במשימת "קנו תוצרת הארץ", כשמחיר ביצת תנובה היה 5 מיל ו20 ביצים סוריות, ב50 מיל.

למרות הקושי, חפש אבי את הביטחון ברכישת בית משלו. לכן, לאחר פתיחת המכולת מכרו כמה רהיטים, לוו מפה ומשם, לקחו משכנתא וב1939 רכשו את הבית ברח' רנ"ס 3 הנמצא בבעלותי עד היום.

שכר הלימוד בביה"ס היה 1לא"י, להורי נתנה הנחה, רק 21 לירה. לא פעם גם סכום זה לא היה בנמצא. אוי לבושה כאשר מזכיר ביה"ס נמצביץ היה נכנס לכתה ג'2 ואומר בסבר פנים חמור "אסתר זיכל, לכי הביתה, הוריך לא שילמו שכר לימוד!". לולא עזרתו ויחסו הטוב של מתתיהו פינס וחברות כמו רותי מיטלמן, וחנה לשנר לא הייתי שורדת.

בכתה ג' לא היה מקום לכולם בביה"ס, וכתתי ועוד כיתה למדנו בבית ברח' רנ"ס 2. בכתה ד' כבר הייתי "מן המניין", לא מעט בזכות המורים ופעילותי ב"שבט צופי המפרץ". ייחודו של ביה"ס היה, שבאופן מוצהר המורים היו חצים דתיים וחצים חילונים. לימים סיפר לי פינס, כי למרות חוסר הנסיון התקבל לעבודה עקב החסר במורה דתי ומורה חילוני בעל ניסיון לא בא. בשעורי תנ"ך הבנים חויבו לחבוש כובע, במפקד הבוקר בפיקודו של המורה יחזקאל רוזן קראו בתנ"ך. (ביום הניצחון על גרמניה קראו פרק מישעיהו "וכיתתו חרבותם לאתים ... ולא ילמדו עוד מלחמה. מה רב היה כעסו של המורה לתנ"ך, כאשר התלמידה הקריאה בקול צלול ורם : ולא ילמדו עוד!).

מר גורלו של ילד עולה חדש. אני למזלי את עיקר הבושות כבר עשיתי בחיפה, לכאן הגעתי "מוכנה". לא היה צריך להחליף לי את השם, הוא הוחלף בחיפה. ילדה בת שמונה לא משחקת בבובות, זה לקטנים. לא להראות את הגופיה שלי ממשי שהורי הביאו מגרמניה, כי כולם לובשים טרי. הייתי גם "קצת" שמנה (עד היום) ושעור ההתעמלות היה לסיוט.
לבד מפינס, אפילו שוחטמן הקפדן, שציגליק המעשי, ורדי, הוכיחו שמורים הם בני אדם. יסלחו לי אלה שלא הזכרתי.

הורי ניסו לשמור על אורח חייהם, אך בגלל העומס בחנות לא הלכו לביהכ"נ בשבת אלא רק בחגים. פעם בראש השנה, אלברט אופנהיימר עבר לפני התיבה וכל יוצאי גרמניה התאספו באולם ביה"ס לתפילה בנוסח ה"בית" שם.

המקרר החשמלי שהביאו הורי הועבר לחנות. אבא חפר בור בחצר, על 2 בלוקים העמיד חבית ישנה, קדח בתחתית חורים, ביום ששי הכניסו 21 בלוק קרח עליו הניחו את ארוחת השבת וכיסו במכסה ובחול. רק כדי להמנע מההליכה למקרר בחנות. למרות שלא הצליחו מעולם ללמוד עברית היו הורי אהובים על הלקוחות, והיו בידידות עם שכנים רבים.

במלה"ע השנייה ביולי 1940 הופצצו מכלי הנפט של חברת הנפט העירקית בק חיים. שבועות כיסה ענן סמיך את שמי הקריות ונפט שרוף טפטף על הכביסה התלויה בחצר. בביה"ס חפרו 2 מקלטים בחצר. מקום לכל התלמידים לא היה ולכן למדנו במשמרות. צופר האזעקה עמד על גג ביה"ס, וזכרון צפירות הלילה מעביר בי צמרמורת עד היום. ההפצצות באו בגלים ולעיתים נמשכו שעות. פצצה שנפלה מול ביהכ"נ יצרה בור ענק, ברח' הרב קוק נחרב בית ולא נותר ממנו זכר. פצצת מצנח שנפלה ליד ביהכ"נ ולא התפוצצה, נוטרלה ע"י חבלנים בריטים.

ב1942 בעיקר עקב הקושי להשיג מצרכים שבחלקם היו בפיקוח וחולקו בנקודות, והמסחר בשוק השחור, סגרו הורי את החנות ואבי עבד כשכיר בחברת מזון. להשלמת ההכנסה, ע"פ מתכון שרכשו ממשפחה הונגרית, ייצרו בבית "גבינת ליפטאואר". אמי ארזה אותן במזוודות, וכולנו הפצנו את קעריות הפח מצופות האמאיל לחנויות מכולת בקריות על גבי אופניים ולחיפה ונשר נסענו באוטובוסים.

כדי לרכוש תנ"ך עם פירוש "גורדון" חילקתי עיתונים בבוקר, לא תענוג גדול. עברתי לתת שעורי עזר, ורווח לי. אז התוודעתי לפרו' רודולפינה וד"ר רודולף מנצל, כלבנים בעלי שם עולמי שהקימו כאן "מכון לאילוף כלבים". במסווה של ארגון ספורט "ארגון נוהגי כלבי שרות", אימנו עבור ההגנה כלבי קרב, קשר וגילוי מוקשים. גם הבריטים השתמשו בכלבים לגילוי מוקשים לחשיפת "סליקים" לנשק לא חוקי.

בסוף המלחמה הגיעו הידיעות הקשות על השואה. מאז כל מאוויינו היו הקמת מדינה עברית. בביה"ס למדנו חג"ם, חינוך גופני מורחב, תרגילי סדר, קפ"פ, קרב פנים אל פנים, במקל, איתות במורס, דגלים ופנסים. הצטרפנו לגדנ"ע של ארגון ההגנה, אחרים לאצ"ל ולח"י. בלילה בשלנו דבק והדבקנו על הקירות את עיתון "החומה" המחתרתי.

בזמן מלה"ע מצב התעסוקה השתפר, רבים עבדו בבנית בתי הזיקוק וב"קמפ", המחנה גדול ליד פסי הרכבת. קפה "רכטשפנר" וקפה "פינתי" ברח' רנ"ס אירחו חיילים אנגלים, הודים ואוסטרלים, ואני נרדמתי לצלילי השירים שבקעו מהרמקול של בית הקפה. אנו הבנות, פחדנו מהחיילים השיכורים, במבט לאחור נראה שהפחד היה מוגזם.

ב1946 בסוף כיתה י' הייתי אמורה לעבור לביה"ס הריאלי בחיפה. אז החליטו במוצקין להקים בי"ס תיכון. החלטתי להישאר ללמוד באווירה אינטימית ולהוכיח שבי"ס יכול לעמוד בבחינות הבגרות בחסות "הועד הלאומי". הייתי בוגרת מחזור א' של תיכון מוצקין. יובל אח"כ עליתי לבמה עם נכדתי נופר, בוגרת מחזור נ'.

ביום 29.11.47 באמצע הלילה התעוררתי מהמולה, בתחילה כמו המיית מים שוצפים, ולאחר מכן קולות שמחה. באו"ם הוחלט על הקמת המדינה. כל מוצקין הייתה ברחוב, צחוק, בכי וריקודים. למחרת החלה מלחמת השחרור. אז גם נפטר סבי ונטמן בבית הקברות בצור שלום. ארונו הונח על טנדר משטרת הישובים ורק אבי הורשה ללוותו. שנה אחריו נפטרה סבתי.

מלחמת השחרור מצאה אותנו כשחברינו כבר בחזית, ואנו משמשים כקשרים ורצים בין העמדות. שנה הלימודים קוצרה בהוראת הועד הלאומי, כדי שנצטרף לחברינו הלוחמים. למותר לתאר את הכאב כשקבלנו בקשר את שמות הנופלים בשיירת יחיעם, שאך אתמול ישבו לצידנו בבי"ס ובתנועה. ב11 לאפריל התייצבתי לשרות ביחידת הכלבנים של צה"ל. ששכנה ליד פסי הרכבת, אני גרתי ואכלתי בבית.

ועד הקריה בקש מאבי להקים מחסן מזון לעת חירום. אבי נענה, ובכסף שהיה ומדמי הכלכלה שקיבלתי מצה"ל קנה עם צאת הבריטים מכונית מוריס שנת 42, ששמשה להעברת אסירים.
המכונית הייתה לסמל המסחרי של אבא, הכל הכירו אותה. כשאני פוגשת אדם ממוצקין ומזדהה כבתו של זיכל, פושט חיוך על פניו ובידו עושה תנועה סיבובית, "מנואלה". עד שנות ה70 הוביל אבי במכונית זו לחם, כביסה, דגים מלוחים ומיצים. גם את נכדיו לקח לטיולים.
ב1976 נבנתה קומה שניה בבית לדרור בני שנישא. אבי נפטר ב1980 וזכה לראות נינה אמי נפטרה ב1992 וזכתה להכיר את ארבעת ניניה.