נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – ורמן פאולה ונחום
(כפי שהועבר על ידי בתם אסתר בר לב)

אבי ד"ר נחום ורמן, עבר בנעוריו מטשורטקוב שבגליציה לגרמניה, שם סיים לימודי רבנות ולימודים אוניברסיטאיים, ולימים היה לרב המחוזי בשלזיה תחתית, היום פולין. בנוסף להיותו מרצה לתלמוד ולהיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בעיר ברסלאו (היום וורצלאב). בנובמבר 1938 "ליל הבדולח" בגרמניה, כל זה הגיע אל קיצו. בתי הכנסת נשרפו ובית המדרש לרבנים נסגר ע"י הנאצים.

באותה עת שררו בארץ חוקי הספר הלבן וקבלת אישור כניסה ארצה היה כמעט בלתי אפשרי. לאחר מאמצים מרובים וממש בדרך נס, התקבל האישור המבוקש ומשפחתנו הגיעה לקריה לרחוב התקוה (היום גרושקביץ), כמשפחת עולים מגרמניה בספטמבר 1939. כשהיא מצליחה להמלט ממש ברגע האחרון לפני פרוץ מלה"ע השנייה.

אבי שהכיר על בוריה את השפה העברית עוד מנעוריו בגליציה וכמורה לעברית בגרמניה. קיבל עם הגיעו לקריה משרת הוראה בביה"ס אחדות. המקצועות אותם לימד היו, תנ"ך משנה ותלמוד. המעבר מכס הרבנות לחדר הכיתה לא היה קל, הסיפוק ניתן לו משהוקם ביה"ס התיכון, שם יכול היה להעניק יותר מהידע שהיה ברשותו, ולקרב את הנוער בארץ למורשת ולערכי היהדות. שנים רבות היה אבי מופקד על ארגון הקריאה בתנ"ך במפקדי הבוקר בביה"ס, החל מבחירת הפסוקים לקריאה וכלה בהכנת התלמידים לקריאה נכונה.

את עבודת ההוראה נאלץ אבי להפסיק עקב מחלת לב קשה שריתקה אותו שנים ארוכות למיטת חוליו. נוסף על עבודת החינוך וההוראה, היו החקר והעבודה המדעית משאת נפשו. כך, פרסם ספרים רבים בנושאים יהודיים ובעיקר על חגי ומועדי ישראל. לאחר פטירתו ב1961, נתרמה ע"פ צוואתו, הספרייה הענפה שהיתה ביתנו, לאוניברסיטת בר אילן.

לאימי שהשפה העברית לא היתה שגורה בפיה, חבלי הקליטה היו קשים במיוחד. כאשת רב בגרמניה הייתה יד ימינו של אבי וסייעה לו רבות בפעילותו הציבורית ובקשריו עם הרשויות וראשי הקהילות השונות. המתח הנורא בו הייתה שרויה בשנה האחרונה בגרמניה, השפיע לרעה על בריאותה ובבואה ארצה סבלה מחולשה רבה. כעקרת בית, תנאי משק הבית לא היו מוכרים לה ושונים מאלה להם הורגלה בגרמניה. החום הלוהט במטבח בימי הקיץ, פיח הפתיליות, ארון הקרח, הכביסה בחצר והרתחת המים בדוד, המצב הכלכלי הקשה והחוסר במוצרים הקשו עליה, כאשר לכך נוספה הדאגה לגורל בני המשפחה שנשארו מאחור בגרמניה הנאצית.
לאט לאט מצאה את מקומה בחברת קהילת עולי גרמניה שהתגוררו בקריה. בתקופת מחלתו הקשה של אבי, סעדה אותו באהבה רבה ובמסירות, אך לדאבון הלב חלתה גם היא במחלה קשה ונפטרה שנה וחצי אחריו.

אני עצמי בהגעתי לקריה התחלתי את לימודי בכיתה ד' בביה"ס אחדות. המחנך שלי היה מתתיהו פינס הצעיר, שלימים היה למנהל ביה"ס בהיותי בו מורה.

מאותם הימים שמורים עימי זכרונות רבים, חצר ביה"ס שהיתה כולה מכוסה בחול שחדר לכל מקום. בשנים הראשונות לקיום ביה"ס, תורני הכיתה היו מגיעים קודם להגעת שאר התלמידים על מנת לשטוף את הרצפה מחול, כשעל העבודה מפקח המנהל מר שפירא.

ב1940 הופצצה הקריה לראשונה ע"י האיטלקים ואח"כ ע"י הגרמנים מסוריה שהיתה תחת שלטון וישי הצרפתי שהצטרף לגרמנים. המטרה אמנם היתה נמל חיפה ובתי הזיקוק, אך הקריה ספגה חלק מההפצצות. זכור לי ענן העשן הסמיך שהיתמר בשמי הקריה לאחר הפגיעה בצינור הנפט, הבור שנפער מפצצה גדולה ליד ביהכ"נ הגדול, והבית שנהרס בהפצצה לא הרחק משם. כל אותה תקופה שררה האפלה בלילות, צפירות האזעקה נשמעו לעיתים תכופות וכמעט מדי לילה, ובמשך שעות ישבנו במקלטים שנחפרו בחצרות הבתים. בביה"ס למדנו בשתי משמרות כדי שיהיה מקום במקלטים במקרה של הפצצה בשעות היום.

הקריה היתה קטנה ובפאתיה הוקמו מחנות צבא בריטיים שעם קום המדינה עברו לידי צה"ל.

חנויות כמעט ולא היו בקריה, ולכל קניה חוץ מאוכל, נסענו לחיפה. טלפון היה בבית המרקחת ליד ביהכ"נ ואולי אצל מי מהרופאים. מגרשי משחקים לא היו, אך היתה פעילות רבה במסגרת תנועות הנוער. אני השתייכתי לצופים, והפעילות שם מלאה את השבתות שלנו והיו לחלק נכבד מחיינו.

בגיל 15 התגייסתי להגנה עם רוב בני כיתתי. את האימונים קיימנו במקומות מסתור ובשטחים ריקים בסביבה. פרוק והרכבת סטנים, ספורט שימושי ואיתות במורס. בלילות יצאנו להדביק כרוזים של ההגנה "החומה".

כשפרצה מלחמת השחרור למדתי בכיתה י"ב, (המחזור הראשון שסיים את לימודיו התיכוניים בביה"ס אחדות). אז הוטל עלינו מטעם ההגנה, להתנדב לילה אחד בשבוע להיות בעמדת המורס על גג ביה"ס בקרית חיים. שם קלטנו ידיעות מישובים נצורים כמו יחיעם עין המפרץ ועוד.

בגלל המלחמה הוקדמו בחינות הבגרות, סיימנו את הלימודים לפני פסח והבנים התגייסו. באמצע תקופת הבחינות חווינו את חווית המוות הקשה, עת בשיירת יחיעם נהרגו רבים מחברינו.

אני עצמי התגייסתי ביוני 1948 והושבעתי לצה"ל במחנה תל ליטוינסקי היום תל השומר. שרותי הצבאי קוצר, מאחר ונרשמתי לקורס הכשרת מורים ליד ביה"ס הריאלי בחיפה. נחשולי העליה החדשה שהגיעה ארצה עם קום המדינה, הצריכו מורים רבים.

משרתי הראשונה כמורה היתה במעברת יקנעם בתנאים קשים מאוד. ההתחלה היתה תחת עץ ענף ואח"כ בשני חדרי גן בכיתות מעורבות גיל ומארצות מוצא שונות, שהעברית היתה להם שפה זרה ובלתי מוכרת.
כשנישאתי ב1954 לאדיר בר לב בן קרית חיים, בנינו את ביתנו ברחוב יעל בקרית מוצקין. אז החלתי ללמד בביה"ס אחדות אותו עזבתי כבוגרת רק כמה שנים קודם לכן, לתקופה של 7 שנים. גם כאן בקריה תנאי העבודה היו אז קשים, גם כאן נקלטו גלי עליה גדולים והצפיפות בכיתות היתה רבה. מנהלי הראשון היה מר לוינהרץ ואחריו מורי לשעבר מתתיהו פינס. בשנתיים הראשונות לעבודתי בביה"ס, עוד הספקתי לשבת בחדר המורים עם אבי, היתה זו הרגשת המשכיות מופלאה.

כיום כמעט ולא ניתן להכיר את הקריה ההיא, במקומה שוכנת עיר המכבדת את מייסדיה.