נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – וסרמן (מימון)
(כפי שהועבר על ידי הבת אדית דרזנר לבית מימון (וסרמן))

משפחתי עלתה ארצה בשנת 1935 מליבאו שבלטביה. מצבנו הכלכלי הי שם טוב, אך אמא שלי התעקשה שהמשפחה תעלה ארצה. העננים השחורים של האנטישמיות והנאציזם, החלו להתפשט ברחבי אירופה, והקרקע החלה לבעור מתחת לרגליה.

אבי התנגד לעליה ארצה, הוא היה בעל בית חרושת לנרות, ופרנסתנו הייתה מצויה בשפע. הידיעות שהגיעו אלינו מארץ לא היו טובות, הייתה זו תקופת המאורעות, המצב הביטחוני היה רעוע, והפרנסה לא כך נמצאה בקלות.

לבסוף הצליחה אימי לשכנע את אבי, שיעלה ארצה לבדו, יברר אפשרויות פרנסה, ואחר כך כשיסתדר, נצטרף אליו כולנו. אחד הנימוקים שסייע בשכנועו, הייתה העובדה כי שלושת אחיו של אבא כבר היו בארץ, וזה אמור להקל עליו למצוא עבודה. ואמנם, זמן קצר לאחר הגעתו, פתח בית מסחר סיטונאי לתרופות וראה ברכה בעמלו. כמובטח וכמתוכנן, הצטרפנו אליו אימי והילדים, התיישבנו בשכונת יד אליהו בחיפה.

כעבור זמן, הצטרף אבא לארגון המעמד הבינוני בחיפה, ורכש מגרש בקרית מוצקין ברחוב יבנה 2. עם סיום הבניה, עברנו להתגורר בקרית מוצקין. הייתי אז לדה בת 5, ורשמו אותי לגן זהבה. הגננת זהבה לא כל כך אהבה את שמי הלועזי אדית, ושינתה את שמי לעדינה, אני ממש לא אהבתי את השם ובהזדמנות הראשונה שעמדתי על דעתי, חזרתי לשם הולדתי המקורי. לעומת זאת, החליטו הוריי לעברת את שם המשפחה וכך היינו מוסרמן למימון.

אחי הבכור נפתלי, למד בביה"ס במעלה בחיה. אחי בני, בבית הספר אחדות בקרית מוצקין, כך גם אני ואחותי הקטנה. מבית הספר זכורה המורה חנה המחנכת, אחות בית הספר ציפורה שלימדה אותנו לצחצח שיניים, ערכה לנו בדיקות עיניים, בדיקה מאוד לא נעימה בה נהגה להפוך לנו את העפעפיים.

בתקופת מלה"ע ה-2, אמא התנדבה לוועד למען החייל העברי בקריה והקדישה לכך זמן רב. אחי נפתלי התגייס לצבא הבריטי ושרת בחיל הנדסה, מצא את מותו בקרבות באיטליה ונטמן בבית קברות צבאי בריטי בנאפולי.

אחי בני סיים את בית הספר הימי, ולמרות גילו הצעיר התנדב להגנה. עם הקמת המדינה התגייס לצבא ושרת בחיל הים. בשנת 1968 היה אחי בני בין הנספים הנעדרים בצוללת חיל הים אח"י דקר.

שמות שני אחיי הבוגרים, חקוקים על לוחות הזיכרון בבית יד לבנים בקרית מוצקין, ועל קיר הזיכרון בבית הכנסת הגדול.