נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – וינברג פרומה ושמואל
(כפי שנמסר על ידי בתם חוה ויס)

הורי שמואל ופרומה וינברג היו ילידי פולין. שמואל הגיע מהעיירה פיאסצנה ופרומה מחצר הרבי מגור בעיירה גור. שניהם עלו יחד ארצה בשנת 51934 מפולין מיד לאחר נישואיהם, והיו מראשוני קרית מוצקין

אמנם עם עלותם ארצה, הגיעו דווקא ל"שכונת הצריפים" שבפאתי קרית מוצקין, והתגוררו בצריף של בני הדודים יונה ויוכבד קורנווסר. אך בהמשך הדרך החלו ב"מסע נדודים" ברחבי הקריה שנמשך כ 15 שנה, עת עברו מדירה לדירה החל מרחוב התכלת (אח"י אילת), דרך רח' יששכר ושד' השופטים (משה גושן), עד שברבות הימים הצליחו לבנות את ביתם ברחוב אוסישקין 30.

בתחילת דרכו עבד שמואל לפרנסתו כנגר בחברת סולל בונה, בביה"ס אחדות בשלבי הבניה וההקמה, ובעבודות בנין אחרות ומגוונות בחיפה. למקום עבודתו בחיפה, נהג לנסוע מדי יום ביומו למעט בימי שישי במכונית משורינת, פעמים רבות הותקף הרכב המשורין ביריות הפורעים הערבים. באחת הפעמים נפגע המשורין וכדור בודד הצליח כדור לחדור מבעד השריון, כשהוא ממשיך וחודר דרך כנף מעילו ובמזל רב לא נפגע הוא עצמו.

התקופה בה התגוררו בשד' השופטים 70 הייתה תקופה כלכלית קשה, עלמנת לסייע בפרנסת הבית, הקימה פרומה בחצר הבית לול תרנגולות גדול והחלה למכור עופות לתושבי הקריה.
כשהחלו לבנות את ביתם ברחוב אוסישקין בנו תחילה את קומת הקרקע כקומת חנויות. את אחת החנויות חילקו לחדרי משנה קטנים, חצויים באמצעות מחיצות עץ, בחלק אחד התגוררו ובחלק השני פתחו חנות קטנה לממכר עופות. במשך הזמן נבנתה הקומה השניה שהייתה לקומת מגורי הקבע עבור המשפחה, והרחיבו מעט את חנות העופות בקומת הקרקע בה עבדו עד לפטירתם.

שמואל היה דמות ידועה בקריה. תמונתו כשהוא רכוב על אפניים ולא תמיד על פי כללי התנועה, בטענה כי "הגעתי לקרית מוצקין עוד לפני שהגיעו אליה הכבישים" היתה מוכרת לכל.
בתקופת המנדט הבריטי התגייס והיה לנוטר, בתוקף כך רכש לו ידידים גם בקרב הערבים תושבי הסביבה. אחד מהם בן הכפר תמרה היה אפילו לספק עופות חשוב לחנות בקרית מוצקין. עם קום המדינה התגייס לצה"ל ואח"כ עבר להג"א.

משהוקם בית הכנסת הגדול היה בין מקימיו פעיל ובעל מושב קבוע. ברבות השנים ועם תום מלחמת העולם השניה והשואה באירופה, תרם ספר תורה לבית הכנסת, לזכר בני משפחתו שניספו במחנות ההשמדה.

שמואל ופרומה זכו לראות את משפחתם גדלה בקרית מוצקין, לילדיהם חוה וישראל שנולדו בקרית מוצקין, נולדו נכדים ואף זכו לראות נינים. שניהם הלכו לעולמם באותה שנה ב1995, הוא בי' בטבת והיא בי"ט אלול.

כמה אירועים חרוטים היטב בזכרוני, מארועים משמעותיים בחיי הקריה ובחיי המדינה.

כמו בכל ערב פסח נהגנו לנקות לסייד ולאוורר את הבית באופן מיוחד. "כל הבית" היה בחוץ, מיטות, ארונות בגדים, הכל. באחת הפעמים כשהיינו עסוקים בהחזרת הציוד פנימה אל תוך הבית, הגיעו לפתע אחה"צ שני חברים של אבא ש"התנדבו" לעזור ולהכניס את כל החפצים פנימה במהירות, מאחר וזקוקים להם בקרב על יגור. בשעות הערב הודיעו לנו כי יש פצועים בקרב, וחלק מהפצועים יובאו למועדון ויצ"ו בקריה. אמי ואני רצנו מהר למועדון על מנת לעזור וגם לראות אם חס וחלילה..... עד היום אני ממש חשה את הרגשת הפחד שאחזה בי אז בדרך מהבית ועד למועדון.

אני זוכרת כיצד באחד הימים גיליתי לפתע כי בביתנו ולמשפחתנו נוספה "ילדה חדשה", היתה זו ילדה צעירה ומפוחדת בת למשפחת מעפילים בלתי ליגאליים שהגיעו ארצה בדרך לא דרך מפולין. הילדה הוברחה מעיני הבריטים על ידי אנשי ההגנה והובאה לביתנו שישמש לה כמקום מסתור ומקלט, מאחר ודברה רק פולנית והיתה זו שפת האם של הורי.

אירוע אחר קשור לתאריך ה29 בנובמבר 1947, היום בו נערכה ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות, על דבר סיום המנדט וההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אני זוכרת אותי ואת אחי ישראל עומדים ליד החלון ומביטים החוצה, בחוץ היה חושך וההורים הלכו לבית שכנים שהיה בו רדיו, להאזין למהלך ההצבעה. לפתע, התפתחה המולה גדולה ברחוב, אנשים החלו לרוץ מכל הכיוונים ולכל הכיוונים, אימי הגיעה לפתע הביתה, לקחה אותנו בידיה ורצה איתנו לכיוון בית הכנסת. המקום היה מלא ואנשים הוסיפו לבא, גברים נשים זקנים וטף מכל רחבי הקריה, ספרי התורה הוצאו מארון הקודש, השמחה הייתה רבה וכולם יחד פרצו בשירה וריקודים משך שעות ארוכות.

אני מלאת הערכה להורי ולדור הזה כולו, דור הותיקים, דור הנפילים, דור שמח חרוץ ויקר.