נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – וייספיש הניה ואליקים (געצל)
(מזיכרונות בנם חיים וייספיש (שפיר), חוברת יובל החמישים לשכונת הצריפים)

שני מאפיינים עיקריים דבקו בשם "שכונת הצריפים" ("כסריאליבק'ה"), מאז עלו הורינו על פיסת הקרקע החולית דמוית משולש קטן בעמק זבולון, מהלך פרסה מהעיר חיפה בואכה עכו בצפון.

האחד – הצריפים בהם התגוררו הורינו שעלו כחלוצים בלב ובנפש, פועלים, איכרים, דתיים, חובשי בתי תלמוד וחדר, גבירים וסתם סוחרים. כאילו באקראי נאספו, התיישבו בעקשנות ולא נרתעו על אף התנאים הקשים.
השני – הביצה. אותו משולש זעיר שבפאתי שורת הצריפים שהיווה עמק שומם רווי ביצות, שיחי בר וחולות, שהפך לחלק בלתי נפרד מהשכונה, בו נעשו כל תעלולי החורף של ילדי השכונה.

על הצריפים לא אספר, על הביצה ועל החורשה שניטעה כדי ליבשה אספר גם אספר. ספורים העוברים כחוט השני משנת 1933 מהתיישבות הורינו, דרך תקופת ילדותנו. השייט בביצה, נטיעת החורשה, התבגרות, תנועות נוער, פעילויות במחתרת וכלה בשנות ה70. שנים בהם נכחדה כליל החורשה ומספר צריפים בודדים נותרו לפליטה.

משפחתי הגיעה לשכונה בעקבות מות סבתי הינדה ואני ילד בן 6. אחותי רחל בת ה3 ואחי יהושע שאך זה נולד, נשמרו בקפדנות בבית. בני גילי מהשכונה חבשו את ספסל הלימודים בביה"ס שבבית ברזילי. מאחר ולא יכולתי להצטרף באמצע השנה, ניצלתי את הזמן לחיקוי של רובינזון קרוזו ובניתי לי רפסודה משער עץ כבד ודלת ישנה. הייתה שנה ברוכת גשמים והמים הגיעו עד פתח הצריף. קשרתיה ליתד בפתח הצריף ולכל אשר חפצתי, שטתי. הביצה לאורכה הגיעה כמעט עד רחוב ברק. רוחבה עד מעלה הגבעה עליה צמח עץ דקל עבות ומספר שלדי בתים, לימים שכונת בתי השבים. היום רחוב יעל, אהרון וקק"ל. העמק שהיה בחורף ביצה גדולה, עמוקה ומלאת צמחיה גבוהה, שרץ בקיץ שועלים, תנים, נחשים ושרצים משרצים שונים.

השועלים והתנים היו אורחי קבע בחצרותינו, בעיקר אצל בעלי הלולים ששילמו "מס תרנגולות" קבוע. לילות לא ישנו עקב יללות התנים. אנו הילדים התרגלנו ועד מהרה חיקינו את קולותיהם, הורינו עשו להרחקתם ללא תוצאות.
בקיץ היה העמק היבש כר משחקים פורה, בעיקר משחקי מחבואים. מקומות המסתור המוצלחים ביותר היו מאורות השועלים שבין השיחים. משחקי סחיבת דגלים בין שני מחנות, אינדיאנים, שוטרים וגנבים ועוד רבים אחרים. גם "אהבות ילדות" ראשונות החלו ונרקמו כאן במסתרים.

בחורף, כשהמים הגיעו עד פתח הצריף, התאספו הילדים ליד ה"מזח", בעיקר בחופש חנוכה, והיו משייטים בביצה על הרפסודה ובגיגיות שהביאו מהבית. אחד המשחקים היה הטלת איש את חברו מהרפסודה, הנותר הוא המנצח.
המשוט לרפסודה, היה מוט ארוך שסחבנו אותו ועוד כמותו משדרות השופטים. אלה שמשו כסמוכות לעצי הנוי שנטעו בשדרה.

בבוקר בשוטי לביה"ס היה מצטרף לעיתים איזה טרמפיסט, בחזרה היו מצטרפים רבים לשיוטי כייף למעגן וחזרה.
הביצה שמשה גם ללימודי טבע בביה"ס, בתוך צנצנות היינו מביאים לביה"ס מכל הבא לצנצנת, ראשנים, מחרוזות ביציי קרפדות וצפרדעים. בכל צריף שכיבד את עצמו הייתה מוצגת צנצנת גדולה כאקווריום מלאה ראשנים.
ועד השכונה דאז, ינובסקי וקושניר, היה יוזם בט"ו בשבט נטיעות של עצי אקליפטוס מאוסטרליה, "מבלי להתייעץ איתנו הילדים", כדי להשמיד ולייבש את הביצה שהייתה למעשה משוש ליבם של הילדים.

בשנים 1939-40, צמחו העצים וגדלו, הביצה הלכה והצטמצמה. הבריטים ששלטו אז בארץ בנו מחנות צבא רבים באזור המפרץ וכן שתלו באדמה מערכת צינורות להעברת הנפט מבתי הזיקוק. לאורך הצנור בנו מבני בקרה ואחד מהם היה בשכונה ליד החורשה. אנו ניצלנו את המבנה כדי לטפס אל העצים, והורינו ניצלו את החורשה למנוחה.

בשלהי מלה"ע 1943-44, הילדים בגרו והפכו לנערים. מדי פעם היו נאספים בחורשה ומספרים ומלמדים את הילדים הצעירים, את אשר למדו "שם" בתנועות הנוער ובמחתרות אליהן הצטרפו. אני הבאתי את האיגרוף שלמדתי במכבי חיפה, ואף חטפתי אם זכרוני אינו מטעני, פנס בעין מאורי קושניר, גם זה קורה.

הזמן חלף והנערים היו לגברים. אט אט החלו נעלמים מנוף השכונה, כל אחד בדרכו, מי לקיבוץ ומי להכשרה בפלמ"ח. בלה, הדסה וגאולה היו בין החלוצות. סימון ואורי הלכו ל"פורצים". אני שנותרתי עם החורשה והמבנה, ניצלתי זאת לטובת פעילותי באצ"ל. בלילות חשוכים, נערכו ועדות קבלה לבחורים חדשים, ביניהם קלמן מנגל מקריית חיים לימים אלוף קלמן מגן מפקד הכוחות המשוריינים בסיני במלחמת יום הכיפורים. בחורשה נחפר סליק לנשק שאיתו יצאנו לפעולות באזור חיפה. הפעילות אובטחה ע"י חשכת החורשה או "זוג אהבים מסתודד" אך מאוד "ערני" לנעשה. בצריף אף הוכן מסתור ל"אחסן" קצינים בריטים חטופים כבני ערובה לעולי הגרדום. אני באותה תקופה נאלצתי לנטוש את השכונה ולהסתתר בראש פינה עד יעבור זעם.

במלחמת השחרור 1947-48 כולנו היינו פזורים ברחבי הארץ, מי בפלמ"ח בקרב על הדרך לירושלים ומי בנגב הנצור. החורשה גדלה פרע, הביצה יובשה לגמרי ולא נודע כי הייתה תפארת השכונה. חיילי השכונה היו נפגשים בחופשות, אך כבר לא בחורשה. לא עוד משחקים אלא סיפורי המלחמה, הפעולות בהם השתתפו והחברים שנפלו. הילדים של אתמול הפכו לגיבורים של היום.

לימים החליט ועד השכונה למסור את המגרש הציבורי "שהיה שייך לילדי השכונה", לגוף שנקרא "צרכניה שיתופית" לשרות תושבי השכונה לשנים רבות. בשנות ה70 נרכשה הצרכניה והחורשה נגדעה עד השורש. במקומה הוקם אולם האירועים רחב הידיים "אולמי מוצקין", בו אנו מתכנסים היום. ממש במקום בו לפני 46 שנה התאספנו לחגיגת נטיעות שתילי האקליפטוס הרכים לייבוש הביצה.