נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – וייל שושנה ונורברט
(כפי שהועבר ע"י בתם מירה פנטליס)

הורי נורברט ושושנה וייל הגיעו לקרית מוצקין לאחר נישואיהם כזוג נשוי, בשנות השלושים המאוחרות.

עם מעברם לקריה וכפי שהיה נהוג אז בבתים רבים, שכרו חדר אצל משפחת מרקמן ברחוב הרב קוק, בבית ההוא לאחר מספר שנים, נולדתי אני, הבת מרים. כילדה קטנה הלכתי לגן של אסתר זוזובסקי.

המצב הכלכלי באותן השנים היה בכי רע, ואני זוכרת מפי אימי שבאחת הפעמים כשהייתי חולה והזדקקתי לתרופה שעלתה כסף, לא היו לנו בבית האמצעים לרכישת התרופה ומשום כך, היה עליה ללוות את כמות הכסף שנדרשה, כדי לרכוש עבורי את התרופה שנדרשה להחלמתי.

לאחר תקופת מה הצליח אבי נורברט להתקבל לעבודה בבתי הזקוק, או אז השתפר מעט המצב הכלכלי בבית, אפילו עד כדי יכולת לחסוך ולהיכנס להתחייבויות כספיות ארוכות טווח. בהתאם למצב החדש שנוצר, יכלו הורי לא רק לחלום על מעבר לבית או לדירה גדולים יותר, אלא לאפשר לעצמם להגשים את החלום.

המשפחה עברה לגור בבית "גדול" בן שני חדרים, ואני החלפתי גן והתחלתי ללכת לגן זהבה, יחד עם שרקה פלדמן, עקיבא סובול, אלי זוננשין, גיורא חיים, אילן אדלר, ארנון נודל, לאה שחר, פנינה שטראוס, אביהו כיום בן נון ועוד רבים וטובים.
לכשהתבגרנו מעט והגענו לגיל בית ספר, עלינו כולנו שלב וביחד הלכנו לבית הספר אחדות.

אחד הזכרונות הקשים השמורים איתי מאותה תקופה, קשור למקום עבודתו של אבי בבתי הזיקוק. אני זוכרת את אותו היום, בו חזר אבי מן העבודה שלא כהרגלו בשעות הצהרים המוקדמות, כשבגדיו וגופו מכוסים בדם. היה זה היום בו פורעים ערבים מכפרי הסביבה ומקרב עובדי בתי הזיקוק, התנפלו, פגעו, פצעו ורצחו פועלים יהודים רבים מעובדי המפעל. רק בנס ניצל אבי מהפוגרום הגדול ההוא. היה זה חיזיון שלא ימוש ממני לעולם.

לאחר מספר שנים שוב רחב לנו כלכלית, והמשפחה נדדה לבית גדול יותר, הפעם לרחוב יעל 28 בשכנות עם משפחות פלדמן, פפר, חשמן, רייס ועוד.
אך לאור ההוצאות הגדולות, נאלץ אבי לחפש אחר מקור פרנסה נוסף להגדלת הכנסת המשפחה, אז החל לעבוד גם כטכנאי קירור בתיקון מקררים.

למרות עיסוקיו הרבים וקשיי הפרנסה, הקפיד אבי במשך שנים ארוכות, לתמוך בנזקקים יותר. כך בכל יום שלישי בשבוע, נהג להגיע לבית אבות של קשישים נצרכים בקרית ים, כשהוא מביא לדיירי בית האבות ממתקים, שוקולד ובגדים משומשים שנהג לאסוף ולהתרים.

למרות הקשיים הרבים, אני עדיין יכולה להביט אחורה על אותה תקופה ולומר שהייתה זו תקופה נפלאה.