נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – האן פאולה ואלפרד
(כפי שהועבר בעבודה משותפת של נורית, עלי ופאולה האן)

הורי המשפחה, אלפרד ופאולה האן, עלו ארצה מצ'כיה בשנת 1934 לאחר המכבייה הראשונה. לאחר שנת מגורים אחת בחיפה הגיעו בשנת 1935 לקרית מוצקין. בתחילת דרכם שכרו דירה בבית דו קומתי ברח' הרב קוק 51. היה זה אחד הבתים שבלט אז מאוד ברמתו ובייחודו. (הבית עומד עדיין על תילו, אם כי "גדל" וצמח מאז לגובה שלש קומות).

אבי אלפרד שהיה טכנאי רדיו במקצועו, עבד כשכיר בחיפה. לאחר תקופת ניסיון בה למד את "תנאי השוק" המקומי, פתח בית מלאכה עצמאי בבית המגורים, בחדר אחד מתוך השלושה שהיו בסך הכל.

בשנת 1937 נולדתי אני נורית הבת הבכורה ובשנת 1943 נולדו האחים התאומים עלי וגיורא. במושגים של אז הפכנו ל"משפחה ברוכת ילדים".

אבא שלנו הפך להיות דמות ידועה ומבוקשת בשל מקצועיותו ומומחיותו ויותר מכך בשל יושרו ואמינותו. אמא הייתה עקרת בית ב"משרה מלאה", שגידלה אותנו הילדים (להזכירכם 2 תאומים שובבים), ביד רמה.

בתחילת שנות ה50 העביר אבא את ה"עסק" לבניין מסחרי, שנקרא אז "בית רסקו" בסמוך לכביש חיפה-עכו ליד הכיכר שבין קרית מוצקין לביאליק. שם התפתח העסק ובנוסף לבית המלאכה נוספה חנות לממכר מכשירי רדיו וכד'. שנים אח"כ הגיעו גם הטלוויזיות הראשונות (אז נקלטו רק שידורי הטלוויזיה מקפריסין וגם את זה בקושי ובאיכות ירודה).

"רדיו האן" היה למותג ידוע בקריה ובאזור כולו. ותיקי הקריה זוכרים את ה"מוסד" הזה היטב עד היום. לא רק כחנות מכירה, אלא גם כמי שבמשך שנים ארוכות היה אמון על התקנת מערכות הרמקולים (היום קוראים לזה הגברה), בכל המופעים והעצרות ההמוניות שהתקיימו בקריה, כגון יום העצמאות, בחירות וכד'. אנחנו כילדים היינו מאד גאים דווקא בעיסוק ה"מיוחד" הזה של אבא שלנו.

אני, נורית, סיימתי את לימודי בביה"ס העממי "אחדות" ועברתי ללמוד בתיכון בקרית חיים. התגייסתי לצ.ה.ל ושרתתי כמד"סית ומ"כית בנח"ל. במסגרת זו הגעתי להיאחזות לכיש, שם נישאתי. כעבור זמן, עם תינוקת אחת, עברנו למושב ניר בנים. כאן אני חייה היום, ומשפחתי בעלת משק רפת חלב. יש לנו 4 ילדים, 5 נכדים ועוד היד נטויה.

התאומים עלי וגיורא למדו גם הם ב"אחדות". גיורא למד לאחר מכן שנה אחת בביה"ס המקצועי ליד הטכניון בסמ"ת, ולאחר מכן עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר הסמוך לקריות, מתוך כוונה ללמוד את רזי האלקטרוניקה ולהיות ממשיכו של אבא. לאחר מכן התגייס לחיל האויר כחשמלאי ומכשירן למטוסים. לצערנו ולכאבנו הרב, נפל אחי גיורא בשנת 1961 בעת מילוי תפקידו בבסיס חיל האוויר חצור, בתאונת עבודה, והוא בקושי בן 19 בלבד.

עלי התאום השני, בחר בדרך שונה והשלים את לימודיו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". משם דרך שירות בנח"ל לקיבוץ יראון שבגליל ולאחר כ10 שנים עבר למושב השיתופי תימורים שבדרום. שם הוא חי עד היום אב ל4 ילדים וסב ל6 נכדים.

אבא שלנו הנהדר והטוב, נפטר בשנת 1968 בהיותו בן 59, לאחר שחלה במחלה ממארת, בה לחם מאבק ארוך, קשה וממושך. לכולנו זו הייתה אבידה קשה ואנו חסרים אותו עד היום.

כעבור כשנה ועקב הבדידות שקשתה עליה, נישאה אמא בשנית, למכר ותיק מתקופת הנעורים ב"מכבי". פרג שהתאלמן גם הוא באותה תקופה ועברה לגור בנוף ים שבהרצליה. לאחר כ30 שנה התאלמנה שנית ובנתה את ביתה בצמוד לביתו של עלי בתימורים, שם היא חיה בשיבה טובה (מאד) כשהיא בת 94 ! עד 120.

אני מוכרחה לציין שלמרות מרחק השנים והריחוק הפיסי מהקריה, אנו עדיין רואים את עצמנו "מוצקינאים" לכל דבר. רגשותינו אל מחוזות ילדותינו תמיד חזקים, ומשקל הזיכרונות רב בהרבה ממספר השנים שחיינו בפועל בקריה.
"מוצקין" כפי שאנו מכנים את הקריה, תמיד תהווה עבורנו שם וערך נרדף למושג "בית".