נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – דניאל רבקה ויוסף
(כפי שהועבר ע"י בתם אביגיל מילר)

יוסף דניאל ורבקה לבית פרץ שניהם ילידי סוריה, נישאו בדמשק בשנת 1923. בשנת 1925 עלו ארצה מסוריה ומקום מגוריהם הראשון היה בחיפה.

בשנת 1935 משהסתיימו עבודות הפתוח הבסיסיות בשכונה החדשה קרית מוצקין, והחלו בבניית הבתים הראשונים, עברה המשפחה להתגורר בבית שבנו בקרית מוצקין.
בנוסף להורים יוסף ורבקה וחמשת ילדיהם, הגיעו איתם גם הוריו של יוסף ושני אחיו, עובדיה ואברהם.

באותה עת, מסביב לקבוצת הבתים הקטנה והמבודדת שנקראה קרית מוצקין, השתרעו דיונות חול וביצות. מדי לילה בלילה נשמעו בחלונות הבתים, יללות התנים דיירי החולות. יללות אלו גרמו לילדים לפחד מתמיד.
לאחר תקופת מה, ניטעה ליד הבית חורשת אקליפטוסים כחלק מהמאמץ ליבש את הביצות.

בית משפחת דניאל החל מהימים הראשונים היה שוקק חיים, ההווי שנרקם בתוכו, היה לשם דבר בקריה כולה.

דווקא אז, כשהכול נראה מבטיח ואופטימי, בט"ו בניסן תרצ"ח (ערב פסח), נחת על המשפחה אסון נורא. אברהם, אחיו של יוסף שהיה בין העולים לחניתה, במסגרת מבצע ההתיישבות "חומה ומגדל", נהרג.
נפילתו של אברהם פגעה קשות במשפחה וחרטה סימנים בל יימחו בלבות כולם.

בתחילת שנות הארבעים תקופת מלחמת העולם השנייה, התנדב יוסף דניאל להג"א. בכל פעם שהודיעו על התקרבות המטוסים האיטלקים בדרכם להפציץ את בתי הזיקוק, היה עוזב הכול, משאיר בבית את רבקה והילדים, ועובר ברחבי הקריה וקורא לתושבים לשמור על ביצוע ההאפלה המלאה שנדרשה.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החלו להגיע לקרית מוצקין ילדים רבים פליטי השואה באירופה. בית משפחת דניאל נפתח אז לרווחה ואירח כל דכפין. כל עובר אורח שהיה זקוק לארוחה חמה, או מצע חם ויבש ללינת לילה, היה מוזמן לקבל אותם אצלנו בבית.
ילדים ונערים חסרי בית מצאו בבית המשפחה, לב אוהב, פינה חמה ויד דואגת למנוחה ומגורים. בכל הקריה נודע בית משפחת דניאל, כבית מכניס אורחים המשמש לדוגמא ומופת לכולם.

במלחמת הקוממיות, ניחתה על המשפחה מהלומה נוספת, מכה קשה, אנושה וכואבת כקודמתה.
עשר שנים בדיוק לאחר נפילתו של אברהם דניאל בחניתה, ערב פסח תרצ"ח, נפל הבן מרדכי דניאל בקרב בעמק יזרעאל, גם הוא בערב פסח, שנת תש"ח.

האב יוסף, שמעולם לא חדל להתאבל על נפילת אחיו אברהם, קיבל מכה נוספת אשר ממנה לא התאושש עד יומו האחרון. שמחת החיים ששרתה בבית המשפחה, נעלמה ונמוגה כלא הייתה. במקומה תפסו את מקומם האבל והעצבות.

האם רבקה, הייתה חזקה יותר ואת ההתמודדות הכואבת עם העצב והשכול, כיוונה לעבודה הציבורית. את כל כוחותיה השקיעה בעבודתה הציבורית וההתנדבותית במסגרת ארגון ויצ"ו.
משך שנים רבות טיפלה ועסקה בסיוע ועזרה בקליטת עליה של בני העליות השונות, אשר הגיעו ארצה מארצות שונות ובעיקר מתימן. דאגה לאסוף עבורם ביגוד, אספקת מוצרי מזון ולשיכון.
לימים נבחרה לעמוד בראש סניף ויצ"ו קרית מוצקין.

עם תום מלחמת השחרור, נרתמה כאם שכולה לסייע ולטפל במצוקות משפחות שכולות, והמשיכה במלאכת מצווה זו עד אחרי מלחמת ששת הימים.

בשנת תשל"ט 1979 קיבל יוסף דניאל את תואר יקיר העיר קרית מוצקין, על תעודת ההוקרה נכתב : "לאות הוקרה והערכה על פועלך הרב".