נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – דיטמן מרים ואברהם
(כפי שנכתב ע"י דבורה ופיני דיטמן )

הורי אברהם דיטמן ומרים גוטהרד הכירו בורשה, על נהר הויסלה, אברהם שחה בנהר ומרים שטה בסירה, ראה והתאהב. לימים התחתנו ואברהם שהיה ציוני הצליח לשכנע את מרים לעלות לארץ. בשנת 1935 הגיעו לארץ ישראל כאשר הם משאירים מאחור את יקיריהם.

בתחילת דרכם בארץ נקלטו ע"י משפחתה החסידית של מרים בתל אביב. לאחר שנה עברו לחיפה ואברהם החל לעבוד עם ערבים בסלילת כבישים, כך למד את השפה הערבית. מאוחר יותר עבד בנמל חיפה.

בתקופת מלחמת העולם השניה והשואה באירופה, איבדו הורי כמעט את כל משפחתם. אימי מרים איבדה את אביה שהיה רב גדול בעיירה גרודיסק ליד ורשה, אמה ועוד חמישה אחים ואחיות, כולם נרצחו על ידי הנאצים, למעט אחות אחת שהצליחה להימלט זמן קצר לפני המלחמה לארה"ב.
אבי אברהם איבד את הוריו. את אביו שהיה חזן ידוע בורשה ואת אימו אשה חסודה ואצילה.

אחיו ניצל מאחר ולפני המלחמה נסע לאוסטרליה "בעקבות האהבה", שם היה לאחד ממעצבי האופנה הגדולים. מאוחר יותר, ניסה לשכנע את אברהם ומשפחתו להגר לאוסטרליה. אבי סרב עקב היותו ציוני ואידיאליסט מושבע. בימי הצנע בארץ, היינו מקבלים חבילות מה"דוד" באוסטרליה, שהכילו קופסאות מזון ובגדים שעוצבו על ידו. אני הייתי מחכה לחבילות האלה ובמיוחד לבגדים ומשנה אותם לטעמי.

אני בתם דבורה, נולדתי בשנת 1937 בחיפה, בביה"ח "מולדה". אני קרויה על שמה של דודתו של אבי דבורה, שהיתה גרה בשכונת "מאה שערים" בירושלים. הורי סיפרו שכאשר נסעו לבקרה עם עלותם ארצה, נמנעה מללחוץ את ידו של אבי מפאת היותה דתיה, ורק את ידה של מרים לחצה לשלום. הדודה כל כך הרשימה את הורי באצילותה והדרת כבודה, עד שהחליטו לקרוא לבתם על שמה.
אחי פנחס (פיני) נולד בשנת 1945, ונקרא על שמו של סבי אביה של אימי, שהיה רב גדול בעיירה גרודיזק ליד ורשה.

בשנת 1938 עברה המשפחה להתגורר בקרית מוצקין, ברחוב הרב קוק 98. היה זה בית גדול ובו 4 חדרים ו2 מטבחים, אך השירותים היו משותפים עם משפחת לוי.

אבי שעבד אז בנמל, החליט להיות עצמאי וקנה תלת אופן והחל למכור "סנדוויצ'ים" שאימי הכינה בעצמה בבית. הכינוי ש"הדביקו" לו באהבה רבה הפועלים במפרץ חיפה באותה עת, היה "אברום". אלה תמיד חיכו לו ולמעדנים שהביא על אופניו ותמיד עם חיוך על שפתיו. מאוחר יותר, הקים מזנון ליד מוסך אש"ד ותחנות הקמח.
אימי התקשתה מאד להסתגל לחיים בארץ, וכל השנים המשיכה לחיות בצל הזיכרונות מ"בית אבא" ואובדן המשפחה.

בבית דיברו איתנו הילדים עברית, אך "שפת הסתר" כשרצו לדבר ביניהם בלי שהילדים יבינו, הייתה יידיש ופולנית. את יידיש הצלחתי איכשהו לקלוט, אך הפולנית נשארה עד היום בגדר תעלומה, אני עדיין מקווה ללמוד אותה בעתיד.

ימי ילדותי בקרית מוצקין זכורים לי ברגשות מעורבים. את החיילים האנגלים במחנה הצבאי ליד קרית שמואל, שחילקו לנו מסטיקים ושוקולדים די חיבבתי, עד שיום בהיר אחד פרצו לביתנו וערכו בו חיפוש אגרסיבי. עד היום זכורים לי כלי המיטה המפוזרים וארונות הבגדים ההפוכים שאמי כל כך הקפידה על סידורם, כולנו היינו בהלם. משהסתיים החיפוש, אמרו לאמי בקור רוח שהחיפוש נעשה מאחר ואבי נתפס עם נשק, והוא כלוא בבית הכלא בעכו. כדי לבקרו, השאירה אותי אמי מרים על חוף הים בעכו בידי אנשים זרים וחזרה לאחר כמה שעות.

זכורה לי גם ה"חוויה" המפחידה של הפצצה הגדולה שנפלה ליד בית הכנסת הגדול. אנחנו הסתתרנו ב"הול" שבבית, כי המקלט בחצר היה מוצף במים.
זכור לי היטב ה"בום" שהדהד בקריה באחד הימים. הסתבר שכמה ילדים מצאו רימון בחורשה על יד הרכבת, תוך כדי משחק התפוצץ חומר הנפץ וחמישה ילדים נהרגו. את האירוע הקשה מתארת בפרטים נחמה פוסק הילדה שנפצעה.
כמו גם ההתקפה על שיירת הנשק הערבית בדרכה מעכו לחיפה על הכביש הראשי, ורעש הפיצוץ הנורא של התחמושת שהייתה על המשאיות. האזעקות, הסירנות, ההפצצות וה"בליצים", היו למעין שגרה ארוכה ומפחידה תקופה ארוכה.

כאשר האנגלים עזבו את הארץ, נותרו במחנה העזוב חלקי אופניים רבים. כך זכיתי באופניים הראשונות שלי, כאשר אבי אסף חלקים שונים ו"בנה" לי אופניים צבאיות.

בצד הזיכרונות הקשים, שמורים איתי גם זיכרונות נעימים רבים. אווירת ימי שישי ושבת שאפפה את ביתנו, התכנסות המשפחה בימי שישי ושבת אצל קרובי משפחה. ה"חמין" שאמי נהגה להכין, העוגות שריח אפייתן היה מגיע לחצר בה שחקנו, ההליכה לבית הכנסת עם אבי בימי שבת וסגירת רח' השופטים כדי למנוע מעבר למכוניות בקרבת בית הכנסת.
גן הילדים "זהבה", המאפיה של מש' נודל עם החלות והלחמים הטריים, הערבי שהביא חלב וביצים רכוב על החמור.
מעשי הקונדס שעשינו ברחוב, מרים וויל, ארנון וחנה נודל, אילן אדלר, אילה ועופר אברמסון ודליה לפקוביץ. חיי הרחוב היו מרתקים. יהיה זה נחמד לפגוש את כולם....

בגיל 12 חגגו לי "בת מצווה" בחצר הבית, עם שולחנות ארוכים מכוסים בבדים לבנים (חלקם סדינים), ונורות חשמל שנתלו על עץ התות הענק בחצר. לחגיגה הגיעו קרובי משפחה מהקריות, מחיפה ומתל אביב ושכנים קרובים.

מבית הספר "אחדות" זכורים לטובה שעורי ההתעמלות עם המורה אהובה והמנהל "בונזן" ד"ר לוינהרץ, שנהג לצאת בהפסקות לחצר לשחק עם התלמידים. לעתים היה מניף את אחד מהקטנים אל על. משחק המחניים היה אהוב עלי ויותר מאוחר כדור סל בהדרכתו של דני גור. חלק מהבנות בקבוצה, שזכורות לי, שרה דניאל, שרקה פלדמן, אילנה גור, דינה גרוס, עדנה כפרי, רותי מרקוס ועוד שאיני זוכרת.

חצר בית הספר הייתה זרועה בחול דק וכאשר נכנסנו לכתה אחרי ההפסקה, היינו צריכים לנער את הנעליים. בסוף יום הלימודים היה עלינו כל פעם בתורנות, לטאטא את הכיתה. לימים, כאשר סללו את המגרש ב"אספלט" היה לנו קשה ומוזר להתרגל, פעמים רבות היינו נופלים ונפצעים.

הצטרפותי לתנועת "המחנות העולים" ב"צריף" היתה חוויה מרתקת בפני עצמה. החולצה הכחולה והשרוך האדום, הפעולות, והטיולים שברובם אגב אסרו עלי להשתתף, מעוררים בי זיכרונות טובים עד היום.

בלילה בו התקבלה הכרזת המדינה באו"ם, יצאנו לרחבה במרכז ליד בית הכנסת הגדול וחגגנו ורקדנו בהתרגשות גדולה. כאשר חזרתי הביתה בשלוש לפנות בוקר, אבי חיכה לי כבר כעוס ודואג בפתח הבית.

לאחר הולדת אחי, הבית היה צר מלהכיל את כולנו. הורי לקחו אז משכנתא ובשנת 1950 עברנו לקרית ביאליק.
עברו ימים רבים מאז. כיום אני גרה בתל אביב, לאחר היעדרות של 25 שנה מהארץ. נשלחתי אז על ידי משרד החינוך לגלזגו, סקוטלנד. לאחר מכן גרתי באנגליה, ארה"ב וגרמניה, שם עסקתי בעיצוב אופנה.
בשנת 1993 חזרתי לישראל ומאז אני עוסקת בנדל"ן. בתי נשואה עם 4 ילדים וגרה ב"מדרשת שדה בוקר".
פיני אחי נשאר נאמן לקריות, בשעתו היה גזבר מועצת קרית ביאליק. היום מתגורר בגבעת טל, נשוי ואב ל3 ילדים.