נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - גורבץ' (גורביץ) ציפורה ונוח
(כפי שסופר ע"י בנם יוסף)

נולדתי בשנת 1936 בבי"ח בתר בחיפה להורי נוח וציפורה, שהגיעו למוצקין לשכונת הצריפים כבר ב 1935 עם אחי הגדול חנניה ז"ל. ב 1937 חזרה המשפחה לגור בשכונת הצריפים.

אחד הסיפורים המעניינים הקשורים לשכונה ולאבי נוח, הוא סיפור בניית ביהכ"נ הראשון בשכונה. בשכונה גרו אז כ30 משפחות, מתוכן כ 20 דתיות או מסורתיות. בימים הראשונים לשכונה נערכה התפילה באחד הצריפים כאשר למנין המתפללים הצטרפו מתפללים גם מביאליק וממוצקין שגם שם לא היה עדיין ביכ"נ.
לאחר שנים משהחלו אנשי השכונה לבנות בתים במקום הצריפים בהם גרו, התעורר גם הצורך לבנות ביכ"נ. אלא שהתעוררו שתי בעיות, מימון (כסף) ומקום (מגרש פנוי).

אלכסנדר רודי ואבי נוח גורביץ שהיו בני דודים, מצאו פתרון לבעיית המימון בדרך מקורית. בשמחת תורה קנו במכרז את כל ההפטרות לכל השנה. כל ילד שהגיע לגיל בר מצווה ורצה לעלות לתורה ולקרוא את ההפטרה, היה חייב לקנות את ה"זכות" מהם וכך נאסף הכסף הראשוני לבניה.

על מנת לבנות את ביהכ"נ, היה צורך באישור הקק"ל שדרשה את הסכמת ועד השכונה. אנשי הועד, חילוניים ברובם לא הסכימו לכך ושוב נדרשו השניים לפתרון מתוחכם. אבי נוח גורביץ שלא היה לו בית משלו וגר כדייר משנה בצריף של משפחת רוזנר, הגיש בקשה לבנות לעצמו "בית" על המגרש אותו ייעדו לביכ"נ. לכך לא יכול היה הועד להתנגד וה"בית" החל להבנות כבית פרטי ובסופו של דבר הפך לביכ"נ.

פרט מעניין אחר הוא דרך בניית הבית. מאחר והכסף שנאסף הספיק בקושי לחומרים, לא נותר כסף לשלם לפועלי בנין, כך התגייסו לעניין פועלי בנין מקרב מתפללי ביהכ"נ, שלאחר יום עבודה קשה בעבודת בנין, במקום לנוח באו לאתר הבניה לעבוד בהתנדבות ובכל יום בנו קצת עד גמר הבניה. בעיקר התבלטו יעקב דיקר ויצחק ליסק.
ביום הנחת אבן הפינה חתמו על מגילת קלף המתפללים וכל ילדי השכונה. הקלף הוכנס לשני בקבוקי זכוכית מחוברים והוטמן באדמה בפינה הדרום מזרחית, שם היא נמצאת עד היום.

ביהכ"נ נקרא "יהודה וישראל", יהודה ע"ש יהודה לייב בודנשטיין יהודי דתי חרדי מראשוני השכונה שעבד בביח"ר שמן ואצלם בצריף פתחה רבקה אשתו את "מטבח הפועלים" הידוע, אליו הגיעו פועלים מכל הסביבה. בערבים היה המטבח גם למרכז בילוי חברתי. לימים עברה המשפחה לקרית שמואל ולכבודו נקרא ביהכ"נ על שמו.

אנחנו הילדים שתלנו אקליפטוסים בביצה. לכל ילד היה העץ שלו אותו נטע ורק הוא טיפס עליו ומנע מאחרים לטפס עליו, הרבה מלחמות היו בענין הזה.

בתקופת המנדט היו במחנה כורדאני מחסני יחידת תובלה (סוסים ועגלות), העגלות היו יוצאות מדי בוקר בשעה קבועה מכורדאני למחנה בקרית שמואל, אנו הילדים אימצנו לנו עגלונים קבועים ואיתם תפסנו טרמפ לביה"ס.

בתקופת מלה"ע השניה עזבה משפחתי לשנה לבנימינה מפחד ההפצצות. הבריטים בנו אז עמודי ערפל, ארובות שנועדו לפזר ערפל על המפרץ כנגד הפצצות מהאוויר. אחד מהם היה השכונה ליד הצריף של רובין. בסוף המלחמה הילדים כנקמה או כעס הרסו את הארובה ומבנה ההפעלה.
כשחזרנו לא היה מקום בשכונה וגרנו מעבר לכביש בביאליק, אני המשכתי לבלות בשכונה.

כשהתרחש סיפור שיירת הנשק במרץ 1948, הזהירו אותנו מראש בביכ"נ מפני יריות צפויות. לא ידענו למה, אבל בשעה 15.00 אחה"צ משהחלו היריות היינו אני ואימי בבית ומיד נשכבנו על הרצפה וזחלנו לאט לתוך המקלחת. כמו שסגרנו את דלת המקלחת נשמע פיצוץ אדיר והדלת נעקרה ממקומה עם חלקי קיר ורהיטים ונפלה בדיוק במקום בו שכבנו כמה שניות קודם לכן, כך ניצלנו אני ואימי. מאוחר יותר חולצנו דרך חלון המקלחת, מאחר והבית היה הרוס ולא ניתן היה לצאת ממנו.