נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – גולדברג בלקה (בטי) ואשר
(כפי שהועבר ע"י בתם רות אפרתי)

סבי אברהם גולדברג היה בעל אחוזה בעיירה סימבור בגליציה. משך שנים רבות שמשה האחוזה כמחנה הכשרה לחלוצים יהודיים, ללימודי חקלאות כהכנה לקראת עליתם לארץ ישראל.
בשנת 1934 החליטו סבי אברהם וסבתי גניה שהגיע גם זמנם לעלות ארצה. טרם הגעתם רכשו חלקת קרקע בקרית מוצקין שזה אך נוסדה ע"י אנשי ארגון המעמד הבינוני, על מנת לבנות עליה את ביתם.
היה זה ברחוב התכלת 1, כיום רחוב אח"י אילת.

באותה עת, שהו כבר בארץ הורי, אשר ובלקה (בטי) גולדברג, שהיו ממקימי קיבוץ בית אלפא. שם בקיבוץ, נולדתי אני בתם, רות. בשנת 1935 עזבו הורי את הקיבוץ ועברו להתגורר בעיר העתיקה בעכו, עם עוד שבע משפחות יהודיות, כאשר אבי משמש כמנהל תחנת הנסיונות החקלאית הממשלתית. באותה שנה הגיעו ארצה סבי וסבתי לביתם החדש בקרית מוצקין.

כעבור זמן קצר פרצו המאורעות, המרד הערבי של שנת 1936. הורי התבקשו ע"י שכניהם הערבים לעזוב את העיר, מאחר ולדעתם לא יוכלו עוד זמן רב להגן עליהם מפני זעם הפורעים. כל שבע המשפחות עזבו את עכו לאזור הקריות, היה זה אך טבעי שהורי "מצאו מקלט" בבית סבי. כאן בקריה נולד אחי הצעיר, דוד (יגול). שנינו כל אחד על פי גילו, הלכנו במסלול החינוכי של גני הילדים וביה"ס אחדות בקריה.

בשנת 1942 לאחר מלה"ע ה2, התגלתה באירופה בת דודי, רחל גולדברג, ילדה בת 9 יתומה ניצולת שואה, בסיוע כל גורם אפשרי ובדרך לא דרך, הצליחו הורי להביאה ארצה. כאן אומצה לחיק המשפחה כבתם ואחותנו לכל דבר, וגם היא עשתה את דרכה וילדותה בקריה ובביה"ס אחדות.

בסמוך לביתנו ברחוב התכלת, היו מספר מחנות הכשרה של הקיבוצים, על גבול ק. חיים וק. מוצקין. ההכשרה הסמוכה ביותר אלינו היתה זו של קיבוץ שדות ים. בשנים הקשות משלא נמצאה להם די תעסוקה ופרנסה במקום, עבדו חברי ההכשרה בנמל חיפה כסבלים ופורקי אניות פחם. בסוף כל יום עבודה, היו חוזרים ברגל מחיפה למחנה ההכשרה כשהם שחורים כפחם. למרות מאמציהם, לא עלה בידם לפתור את בעיותיהם הכלכליות, ולא פעם פנו לסבי בבקשה לסיוע כספי ותרומה. סבי כמובן שנענה, ואנשי הקיבוץ לא שכחו לו זאת לאורך שנים והזכירו את תרומתו בכל אירוע.
אימי שלצרכי פרנסה פתחה בביתנו גנון לילדי השכנים הקרובים, נרתמה לסייע לבנות ההכשרה הצעירות שהיו לאמהות ולא היו אמונות על גידול ילדים.
במלה"ע ה2, המשיכה בפעולתה ההתנדבותית במסגרת ארגון אמהות עובדות, וגם בועד למען החייל בקריה.

סבי היה איש תנועת "המזרחי" ולפרנסתו עסק בענף הביטוח בחיפה ובקריה. למרות שהיה אדם דתי, היה ידוע בסובלנותו כלפי כל אדם, חילוניים ודתיים כאחד. מנגד, היו הורי אנשי תנועת העבודה וחברי מפא"י. אבי עבד במועצת פועלי חיפה כמזכיר משותף עם אבא חושי ואחראי על כל עמק זבולון.
מיד עם הגעתם לקריה הצטרפו הורי ל"הגנה", ביתנו היה למקום הדרכה לשימוש בכלי נשק ולימודי עזרה ראשונה.

מהימים הראשונים בקריה היו הן אבי והן סבי, פעילים בעבודה ציבורית, ברבות הימים נבחרו שניהם לכהן במועצה המקומית, אך כל אחד כנציג מפלגה אחרת. סבי מטעם "המזרחי" (גם כיו"ר המועצה הדתית), ואבי מטעם מפא"י.
שניהם שירתו מספר קדנציות ובמסירות רבה. לימים זכה אבי לתואר "יקיר הקריה" על פעילותו הציבורית.

בשנת 1946 התנדבתי גם אני להגנה, ובשנת 1947 פעלתי בליווי שיירות בגליל ולחיפה, ובכל קרבות גדוד 21 מחטיבת כרמלי, כלוחמת מן השורה. בשנת 1948 נישאתי לבחיר ליבי אלקנה אפרתי (יגר), בן קרית חיים, לאחר שלוש שנות חברות ושרות משותף בהגנה ובגדוד 21, שבהן הוא היה מפקדי.

תקופת מגורינו בקרית מוצקין, היתה תקופה נפלאה, ולכל בני המשפחה יש תמיד פינה חמה לקריה. כולנו גאים בקריה שגדלה והתפתחה והגיעה למעמד של עיר ואם בישראל.