נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – ברשדסקי מרים ויעקב
(כפי שסופר ע"י בתם רחל ברשדסקי - הראובני)

אבי יעקב ברשדסקי נולד ב-1897 באודסה רוסיה. את לימודיו בפולי טכניקום סיים בהצטיינות. ב-1921 לאור תוצאות המהפכה הבולשביקית ברוסיה, החליט לעלות ארצה לבדו, עם עוד שני חברים. הגיע באניה לנמל יפו, שם הצטרף לקבוצת בניה באזור ת"א. כעבור כמה שנים הגיע לחיפה להשתתף בבניית המרכז המסחרי הישן בהדר הכרמל.

אימי מרים לבית כץ, נולדה ב-1900 בקרקוב פולין, למשפחה מסורתית. אבל בנערותה החליטה להצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". במסגרת זו, עלתה ארצה ב-1920, גם היא לבדה. גם היא הגיעה באניה לנמל יפו, גם היא הצטרפה לקבוצת עבודה שעסקה בעבודות שונות בעיקר בגליל, גם גבריות כמו סלילת כבישים, (הייתה בין סוללי כביש עפולה נצרת), ברזלנות בניין ועוד.

יד הגורל הפגישה ביניהם בחיפה, ב-1925 נישאו ועברו לגור בצריף ישן, ללא מים וחשמל ברח' עמק הזיתים בהדר הכרמל. אז החליט אבי ללמוד ארכיטקטורה ובניין, והיה בין אחד המחזורים הראשונים בטכניון בחיפה. בינתיים ב-1927 נולד אחי הבכור זאב, אבי נאלץ להפסיק את לימודיו ולעבוד לפרנסת המשפחה, חזר לעסוק בבניין, מקצוע בו עבד עד סוף ימיו. עם הפרנסה עברו לגור בדירה יותר מסודרת, בה נולדתי אני רחל ב-1935.

באותה עת הקימו את הקריות ולאבי נמצאה עבודה רבה בבניית הבתים החדשים, כקבלן עצמאי. כעצמאי, הצטרף לארגון המעמד הבינוני, כך הוקנתה לו הזכות לרכוש מגרש בקרית מוצקין. ב-1938 הסתיימה בניית הבית ונכנסנו לגור בבית החדש ברח' ברק 64. הבית היה אז הקיצוני ברחוב ואולי במוצקין כולה, לכיוון צפון מערב, מצפון לנו השתרעו הרים וגבעות של חולות ומרחוק יכולנו לצפות במאהלי הבדואים.

כילדים נהנינו אחי ואני ממרחב עצום למשחקים, אם במגרשים הריקים שבין הבתים, אם בשדות הבור שהשתרעו מביתנו ועד כוראדני. למדנו להכיר את הצמחים השונים בשמם, בעלי חיים וצפרדעים, התוודענו לעדרי הפרות שרעו באחו, ואפילו הייתה לנו חברה בדואית, שהייתה מגיעה מדי פעם למלא פח מים מהבאר ולהעבירו על ראשה עד למאהל.

כשהחלו המאורעות של 1936, אנו הילדים לא כל כך הבנו את משמעותם והיקפם, בעיקר כי לא סיפרו לנו, ורדיו לשמוע לבד לא היה לכל אחד. אני רק זוכרת את אבא מגיע הביתה עם רובה, אני ילדה כבת ארבע, שואלת למה? והוא עונה שהרובה הוא כדי להבריח את התנים שמתקרבים בלילות אל הבית. רק אחרי שנים רבות קישרתי את הרובה, לפחד מפני הפורעים הערבים במהלך המאורעות.

אחרי שנה בגן של חיה סברנסקי ברחוב ברק (קרוב למקום בו בנו את אח"כ את קולנוע אורות), ב-1941 התחלתי כמו כולם את לימודי בביה"ס אחדות, כמובן אצל המורה הג'ינג'ית יפה לחובסקי. הייתה זו תקופה יפה בה מעבר ללימודים, בילינו בתנועת הצופים, שהייתה עבורנו מרכז עולם התרבות והבילוי.

הייתה זו גם תקופת מלה"ע ה-2, בארץ שלטו האנגלים, וליד ביתנו הוקם המחנה האוסטרלי ברחוב יעל, ומהעבר השני מאחורי מגדל המים, השתרע המחנה הצבאי הגדול ה-"קאמפ". זכורים לי היטב החיילים הבריטים שנהגו לשבת בקפה פינתי בקצה רחוב רנ"ס ולשתות בירה. אני כילדה נהגתי לאכול שם גלידה, ולא פעם נאלצתי לוותר בגלל החשש מהחיילים השיכורים.

לאבי הייתה זו תקופה טובה מבחינת הפרנסה. עקב ההפצצות של המטוסים האיטלקים על חיפה, וגם על קרית מוצקין, קיבל עבודות בניה של עמדות וביצורים במחנות הצבא. לרוב זה עזר, אבל כאשר נפלה הפצצה הגדולה ברחוב הרב קוק פינת קק"ל, המכתש שנוצר היה כל כך גדול, שמכל הסביבה באו לראות. גם בחצר הבית שלנו בנה אבא מקלט אמיתי מבטון, ורבים משכנינו נהגו להגיע אליו בזמן ההפצצות. בחצר הבית היו גם מעט עצי פרי, גידלנו ירקות מסוגים שונים, ובתקופות מסוימות היה לנו גם לול תרנגולות לבשר ביצים, מה שעזר לנו מאוד בכלכלת הבית.

אני זוכרת את התפרצות השמחה ביום כ"ט בנובמבר 1947, כולם יצאו לרחובות, בעיקר לרחבת ביהכ"נ הגדול, ומעגלי הרוקדים נמשכו עד השעות המאוחרות. במאי 1948, עם הכרזת המדינה, חזרה התופעה על עצמה. אני חייבת להזכיר את הפיצוץ הגדול של שיירת הנשק במרץ אותה שנה, הרעש וההדף היה עצום, בתים רבים ניזוקו, אנו למזלנו לא נפגענו.

בת מצווה לא חגגתי כי לא נהגו לעשות חגיגות בת מצווה מפוארות לבנות. מעבר לכך, הייתה זו תקופה קשה של מצוקה, טרם קום המדינה. אחי היה מגויס להגנה, קודם לכן היה נוטר והוצב לשמירה על גג מגדל המים, וגם רוב המדריכים הבוגרים שלי בצופים היו מגויסים למאמץ המלחמתי.

בתחילת שנות ה-50 הייתי למדריכה בצופים, אז הגיע לתפקיד ראש השבט, בחור צעיר ויפה תואר, מאיר הראובני, חבר קיבות תל רעים בנגב, ליד רצועת עזה. דרכינו הצטלבו, ולימים היינו לזוג. לאחר נאומו הידוע של בן גוריון ב-1954 על חשיבות יישוב הנגב, החלטנו להקים גרעין נח"ל שיהיה מיועד לקיבוץ שלו, כעבור שנתיים החלטנו להינשא ועברנו לגור בקיבוץ. האמת היא שגרנו שם שנה אחת בלבד. אני רציתי ללמוד בסמינר למורים ומאיר החל לעסוק בכתיבה עיתונאית בעיתון למרחב. חזרנו לקרית מוצקין, ומאז לא עזבנו.

בקריה סיימתי את לימודי ההוראה והתחלתי ללמד בבתי ספר שונים. הבאנו לעולם שני ילדים, עופר ודפנה. השלמתי לימודי תואר להוראת ספרות בבתי ספר תיכוניים ואח"כ הוראת מבוגרים. מאיר המשיך בעבודתו העיתונאית ולאחר סגירת העיתון למרחב, החל לכתוב בעיתון מעריב. בין היתר סייע לראש העיר משה גושן מדי פעם בתחום הזה.

אחי זאב היה לבוגר ביה"ס הריאלי בחיפה, אח"כ בטכניון לימודי כימיה, את התואר באוניברסיטת בירמינגהם באנגליה. גם הוא בנה את משפחתו בקריה. לצערי, נפטר בטרם עת ב-1985 בהיותו בן 58. אבי נפטר ב-1974 ואימי ב-1982, שניהם טמונים בבית העלמין צור שלום.
מאיר אישי, נפטר בשנת 2002.