נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – ברזילי צילה ודוד
(כפי שהועבר ע"י בתם עליזה ברוקנר)

לקרית מוצקין הגענו בשלהי 1936, במשאית עמוסת רהיטים ובבני המשפחה. אני עוד רואה לנגד עיניי כיצד אבא קופץ מהמשאית ומכניס בזריזות את הרהיטים אל תוך הבית החדש ברחוב קק"ל 14, שאת חלקו הגדול בנה ממש בשתי ידיו. למוצקין הגענו כל המשפחה, הוריי צילה ודוד, אני עליזה בת ה6 ואחותי אראלה בת ה3.

דרך ארוכה עשו הוריי עד הגיעם לבית הקבע בקריה. אבי הגיע ארצה ב1920 מהעיר קמינץ פודולסק שבאוקראינה. הוא היה הבן הצעיר במשפחה, תלמיד ישיבה מחונן בעיר קיוב, שתלו בו תקוות רבות כי יהיה לרב ושוחט. אך הוא עזב הכל מאחוריו ועלה ארצה לבד כחלוץ, הגיע לנמל יפו ללא קרוב ידיד או מכר בארץ. בהגיעו, הצטרף לקבוצת חלוצים ועבד בכל עבודה מזדמנת. ייבוש ביצות בעמק (אז גם חלה בקדחת), סלילת כבישים (בהם גם כביש עכו חיפה), בניית נמל חיפה (אז גר באוהל ברחוב יפו בעיר התחתית), וגם כפקיד בנק בחיפה.

אימי עלתה ארצה ב1921 גם היא בת הזקונים במשפחתה, עלתה ארצה לבדה והגיעה גם כן לנמל יפו. תמיד ספרה איך קפצה מהאניה לסירה קטנה של ערבים שהביאו אותה אל החוף. בהגיעה נשלחה לקיבוץ עין חרוד לעבודות ניקיון אך מאחר ולא "היטיבה" לעבוד בשטיפת רצפות, "פוטרה" וחזרה לת"א. שם באחד מטיוליה יחפה "בחולות" על שפת הים (כך סיפרה), הכירה את אבי. כעבור זמן קצר נישאו ועברו לגור בחיפה בשכונת אחוזה ובהדר.

בחיפה פתח אבי חנות מכולת ברחוב שפירא ומשהחלה ההרשמה לישוב החדש, היה אבי בין המשתכנים הראשונים. בהגיענו, היו בקריה רק כמה בתים בודדים. במקום בו עומד כיום בית התרבות, היו קוצים ושממה, חברינו למשחקים היו ילדי משפחת פרחי השכנים הכמעט יחידים שלנו. בלילות נשמעו היטב יללות התנים בסביבה.

את לימודי התחלתי בביה"ס אחדות ואחותי הקטנה החלה את דרכה בגן של חיה סברנסקי. אז החלה הקריה להתפתח, לאט לאט נוספו בתים ושכנים חדשים. יחסי השכנות היו טובים וקרובים ונמשכו שנים רבות. עם הזמן נסללו כמה כבישים (מדרכות עדיין לא), הבתים חוברו לרשת החשמל, נבנה גן משחקים על מגרש הקוצים, הגיעו ילדים נוספים וכיתות לימוד נוספו בביתו של השרת וגם בביהכ"נ. בינתיים נולד גם אחי הצעיר יצחק הידוע בכינויו, פיקו, שהיה שובב גדול והיום עו"ד.

בביתנו בקריה נפתחה לימים לשכת העבודה הראשונה בקריה. היה זה מסימני התקופה והמצב הכלכלי הקשה, וכמעט בכל הבתים בקריה הושכרו חלק מחדרי הבית למשפחות נוספות, או למוסדות ציבור, על מנת להקל בפרנסת הבית. אימי היתה מתנדבת פעילה בארגון אמהות עובדות ועזרה סוציאלית ועזרה לאנשים בצרה ומחסור. אבי עבד קשה מחושך לחושך, בקיצור החיים לא היו "פיקניק", אך לאט לאט המצב השתפר.

בהיותי נערה בת 16 וחצי לאחר מלה"ע ה2 ולקראת מלחמת השחרור, החלה תקופה קשה של המאבק לגרוש שלטון המנדט הבריטי מהארץ, היה מתח רב באוויר. הישוב כולו התגייס למאבק וגם אנו בני הנוער בתוכם. אני התגייסתי לפלמ"ח לגדוד ה3 והצטרפתי להכשרה מק. חיים. עם פרוץ המלחמה התגייסתי לצבא והייתי ממקימי יחידת הצנחנים שהמחנה שלה היה בכרמל. מפקדי היה יואל פלגי שצנח באירופה עם חנה סנש.

ב1953 נישאתי ונשארתי לגור בקריה. שלושת ילדיי נולדו כאן וכולם בוגרי ביה"ס אחדות בקריה. חלק מעשרת נכדיי גם הם בין בוגרי ביה"ס (דור שלישי). לאחותי 4 ילדים ולאחי 2.

יכולה אני להוסיף ולספר, אך איני רוצה לחזור על סיפורי האחרים. הוריי שעבדו קשה מאד בחייהם, זכו לראות נחת מילדיהם, נכדיהם וניניהם. אנו דור הממשיכים זכינו לראות גם בהתפתחותה של הקריה משכונה לעיר יפה ותרבותית.

התלאות, הקשיים והמאמצים שעברו דור המייסדים והראשונים, נשאו פרי, המשימה הושלמה בהצלחה.