נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – בראון רחל ויונה
(כפי שסופר ע"י בניהם דוד ורפי)

יונה בראון נולד ב1907 בזלבורג שבאוסטריה, למשפחה אמידה שעסקה בתחום הנגרות. ב1923 בגיל 16סיים לימודי מכונאות ועלה ארצה עם 2 אחיו. בהגיעו, התגייס לחיל הספר ביחידת הפרשים, למד ערבית ולימים הגיע לקצונה.

רחל לבית סלומון נולדה ב1909 בי"ם למשפחה מיוחסת, דור 10 בארץ. סבה היה יואל מוישה סלומון מגואלי אדמות פ"ת. אביה היה רוקח ובעל בית המרקחת הראשון בי"ם. למדה בביה"ס לאמנויות בצלאל. כתלמידה מצטיינת נשלחה להשתלם ולהתמחות בברלין שבגרמניה, חזרה ארצה ב1927.

אבא הוצב אז בי"ם. את אמא פגש באקראי בקולנוע "ציון" ובאותה שנה נישאו. ב1929 נולד הבן הבכור דוד. בי"ם התגוררנו עד 1932. אז, הוצע לאבא שהשתחרר בינתיים מחיל הספר ועבד כמכונאי, לעבור לחיפה ולנהל שם את מכון השפכים.

ב1935 הוזמן אבא לנהל את מכון המים החדש שהוקם בשכונת מוצקין. כך הגענו לרחוב יבנה 8, בשכירות. בתפקיד זה כאחראי על אספקת המים בקריה, החזיק עד פרישתו לגמלה ב1950. אבא היה נאמן לעבודתו לה הקדיש את זמנו ומרצו ביום ובלילה, בגשם ובחום והיה נזעק לתקן כל תקלה או פיצוץ בצינורות ובמערכת המים. יחד עם זאת, אין להתעלם מ"פרשיית" העימות הקשה בינו ליו"ר המועצה גרושקביץ. אלה נבעו ממניעים פוליטיים, (אבא חבר מפא"י, גרושקביץ ציונים הכלליים), שגלשו לתחום המקצועי. תקלות "מוזרות" חוזרות ונשנות במערכת אספקת המים, גרמו להפניית ה"אצבע המאשימה" כלפי אבא, מה שהביא בסופו של דבר לפיטוריו. ההסתדרות שעמדה מאחוריו הכריזה שביתה כללית בקריות למשך שבועיים, אז הוחזר לעבודה פגוע ומיוסר בנפשו, דבר ממנו לא השתחרר עד פטירתו.

בחצר ביתנו ניטעו עצי פרי, לול אווזים כתחביב ולא לפרנסה. מכשיר הרדיו היה הרהיט המרכזי ורק לאבא היה מותר להדליק או לכבות, האזינו לחדשות וכיסו במפה שלא יתקלקל. לאבא היה אופנוע מצוחצח ובשבתות מדי פעם, נסענו לטייל על האופנוע.
דוד החל את לימודיו בבית ברזילי, עד למעבר לבנין ביה"ס החדש ב1936, אז גם נולד הבן הצעיר רפי.

בין שכנינו הקרובים היו משפחות מימון (וסרמן), אוסלנדר, שחורי ועוד. ידידות מיוחדת נרקמה עם משפ' פשר. אבי המשפחה, מישקה, היה מפקד ההגנה בקריה ואבא סגנו. הצלע השלישית היה סיומקה השומר האגדי של הקריה, שהיה בן בית אצלנו. מדי ערב שבת נהגו המשפחות לסעוד יחד את סעודת השבת, אצלנו ממטבח ירושלמי טיפוסי אצל פשר מהמטבח הרוסי, תוך האזנה למוסיקה מהרדיו פטיפון. בית פשר שכן במרחק כחצי שעה הליכה מביתנו, לעיתים הזמנו מונית מ"טכסי רוזנהיים" בחזרה הביתה, היה זה חלום בהתגשמותו.
אחיו של סיומקה, דוד, נישא לניצולת שואה ובנם נהג לנגן בכינור, אני (דוד) ניגנתי פסנתר. לעיתים במוצ"ש במפגש המשפחות אצלנו בחצר, ניגנו יחד להנעים את הזמן. הילד שבגר, התגייס והיה לרמטכ"ל צה"ל, משה (בוגי) יעלון.

בביתנו לא היה פסנתר, אמא ציירה על שולחן המטבח קלידים, כך התאמנתי בנגינה. הפסנתר הראשון בו ניגנתי היה שייך לשכננו וסרמן, מורי הראשון לפסנתר נפתלי (נפל בעת שירותו בבריגדה). מורתי השנייה הייתה רות גלר אשכר. רק לאחר 12 שנה רכשו הוריי את הפסנתר הראשון. בביה"ס ליוויתי בנגינת פסנתר את הצגות החנוכה, ימים נהדרים בהם שוחררתי מלימודים למשך החזרות ונסלחו לי תעלולים רבים. הפסנתר מביה"ס למועדון החייל, הועבר בגרירה ע"י קבוצת תלמידים ה"גוררים", בהם אחי רפי. הגרירה תמיד התארכה ככל האפשר, כמובן ע"ח הלימודים.

ב1936-9 תקופת הפרעות, רכשו בקריה מכונת ירייה מסוג "לואיס גאן". אבא היה ה"מומחה" בהפעלתה. (במלחמת העצמאות הוזעק עם המקלע לקרב על הגנת רמת יוחנן, שם פעל באומץ לב ובתושייה רבה). כמנהל מכון המים, הותרה לו כניסה חופשית למחנה הבריטי לבאר המים שבתחומו. כך התפתחו קשריו עם הקצונה הבריטית, אותם ניצל להברחת נשק מהמחנה, חלקו הוסתר ב"סליק" ההגנה במטבח ביתנו ושימש לאימון אנשי ההגנה, כשאבא אחד המדריכים. פעם בטעות נחשף הסליק לעיניי, לשאלותיי ניסו ל"מכור" לי כי אלה צעצועים, אבל הבנתי היטב במה מדובר.

ב1939 פרצה מלה"ע ה2. בוקר אחד, בעודנו סועדים על המרפסת, הופיעו 3 מטוסים. חשבנו כי אלה מטוסים בריטיים המלווים את הנציב העליון בהגעתו ארצה. לפתע נשמעו התפוצצויות בכל האזור, היו אלה מטוסי אויב שפגעו במיכלי הדלק של I.P.C. אזעקה לא היתה והמקלטים טרם נבנו, אמא הכניסה אותנו לאמבטיה. ברחובות היתה בהלה גדולה, פטריית אש גדולה כיסתה את השמיים, ימים רבים בערה הלהבה והאירה את השמיים, הפיח והמזוט לכלכו את הכביסה.
כעת נבנו מקלטים בחצרות, בביה"ס למדו במשמרות כי המקלט היה קטן, הוקמה הג"א כשאבא ומישקה פשר היו בין מפקדיה, החל קורס עזרה ראשונה בפיקודה של חדוה שטרנין והותקנה מערכת האזעקה.

הקרבה לבתי הזיקוק ונמל חיפה, אוהלי הקיבוצים על גבול ק. חיים ומחנות הצבא הבריטי השכנים, גרמו כנראה לאויב לחשוב שמדובר במחנה גדול. ההפצצות הלכו ונעשו יותר תכופות ובעיקר בלילות. לנו לא היה מקלט והסתתרנו במקלט אצל משפ' שחורי. "חמודי" הכלב של השכן שיישון שמע את מנועי המטוסים מרחוק והתחיל לנבוח, כך ידענו שהפצצה מתקרבת ורצנו למקלט בזמן.

באחד הימים צווינו להתפנות במהירות מהבית, עקב פצצה שלא התפוצצה. פצצת טורפדו ימית שנועדה בנראה לפגוע בספינות בנמל חיפה, אך נשמטה מהמטוס ונפלה על הקריה. חבלן בריטי הוזעק לנטרולה. אבא שחזה בתהליך סיפר, שהחבלן הסיר מעליו את בגדיו ע"מ שלא יווצר שדה מגנטי שעלול לפוצץ את הפצצה. בראש הפצצה היה מצנח משי ירוק, אבא לקח למזכרת אחד ממיתרי המצנח. פצצה אחרת פערה בור עמוק ברחוב קק"ל פינת הרב קוק, שהיה למוקד עליה לרגל לכל תושבי הסביבה.

באותה עת הייתי (דוד) נער ב"צופים", המדריכה היתה דבורה קלמפנר (שגב) שהצטיינה בסיפוריה, היא גם העבירה את טכס ההשבעה בחולות ליד מגדל המים. בקצה הרחוב שלנו, במפגש עם רחוב התכלת (אח"י אילת), עמד פנס רחוב בודד ולאורו הקלוש נהגו ילדי השכונה להתאסף ולשחק. בשעה מסוימת כמעט מתואמת, נשמעו קריאות האמהות להיכנס הביתה להתקלח ולאכול ארוחת ערב.

מדי פעם, לקח אותנו אבא לשתות קפה בקפה "פינתי" של משפחת שטראוס שהיו חביבים עליו במיוחד. בנם וולפגנג היה לכנר ידוע ומפורסם. לעיתים, כשאמא נסעה למשפחתה בי"ם, לקח אותנו אבא לאכול צהריים בקפה "רכטשפנר" בשד' השופטים. שם התוודענו לטעם ה"מאכל האוסטרי", שניצל בתוספת סלט מלפפונים שאמא הכינה בבית, אבל לא באותו טעם. אבל האוכל "גורמה" האמיתי היה במסעדה של הרצברג ליד פסי הרכבת, אוי למי שהשאיר אוכל בצלחת.

טרם היות קולנוע בקריה נהגו בימי שישי בקפה רכטשפנר להקרין סרטי "ראינוע" (ללא קול), אנו נהגנו להציץ מאחורי הגדר. צבי, בנם של בעלי בית הקפה, נהג להתיז עלינו מים בצינור ולגרש אותנו. הקולנוע הראשון היה במועדון החייל במגדל המים. הסדרן, סיומקה. המקרין, אבא. אחראית על סרט התרגום, אמא, שלפעמים כל כך נסחפה בעלילת הסרט ושכחה להריץ את התרגום, צעקות הקהל באולם החזירו אותה למציאות, התרגום רץ עד שהתאים לתמונות. הסרט היה מורכב מ2-3 גלגלים גדולים, אני גלגלתי את הסרט חזרה, לפני החזרתו או כהכנה להקרנה שניה. לפעמים, כשהסרט נקרע הייתי גוזר ומדביק מחדש. חתיכות הסרט (פילם) העודפות, חילקתי לילדים כאטרקציה. עיקר הסרטים היו בידור ואימה, הקהל ברובו קצינים בריטים ואורחים מקומיים. בקיוסק של משפחת וייס בקולנוע, מכרו נקניקיות בלחם וגזוז.
בימים רגילים הישיבה הייתה עם הפנים לבמה, עליה נערכו מופעי אמנים. בימי סרט הפכו את הכסאות והבמה הפכה ליציע למכובדים. כשנפתח קולנוע אורות ב1949, עבר אבי לעבוד שם ואני כמובן איתו. נסיעה לקולנוע בחיפה, היתה כרוכה בהכנות מיוחדות, סנדוויצ'ים, ביצים קשות טרמוס קפה וכד', הלעיסה והשתיה היו חלק מהבילוי.

ב1942 חגגתי (דוד) בר מצווה, האורחים שהגיעו שוכנו במלון "אלעזרי" הסמוך. כשעליתי לתורה בביהכ"נ, התרגשתי כל כך שקיוויתי שאזעקת הפצצה תציל אותי, זה לא קרה. המסיבה נערכה בחצר הבית וסבתי היתה ממונה על המזון.
מאבא קבלתי מתנה מיוחדת, נסיעה ראשונה לדוד שגר בעיר הגדולה ת"א, נסיעה של 3 שעות (למשפחה בי"ם נסענו 5 שעות, עם סנדוויצ'ים ושתיה לדרך). כמה ימים לאחר הגעתנו, הופצצה גם ת"א ונמלטנו בחזרה למוצקין ה"בטוחה".

ב1948 רציתי להתנדב להגנה, אך לא התקבלתי בגלל "רזון" יתר. גויסתי לחיל הרפואה ושרתתי ביחידה ללוחמה במלריה שהתפשטה בארץ. לאחר השרות המשכתי בלימודי פסנתר ועבדתי בחברת חשמל בעבודה "מיוחדת". הודות לכשרון מולד מאימי, זכיתי כילד בפרס אזורי בכתיבה תמה בעט ציפורן בעברית ובאנגלית. כעת עסקתי בכתיבה ועיטור תעודות בעלי המניות בחברת החשמל. אח"כ עברתי לאגף ההספקה עד פרישתי לגמלה. אני ממשיך להתגורר בקריה.

כילד זכורה לי (רפי) מאותה תקופה אחת החוויות הקשות של חיי, "אסון הילדים". הייתי חלק מהם ובדרכי להצטרף לחבורה, אלמלא חבר אחר ששכנע אותי לצאת לטיול אופניים בכיוון אחר. בהישמע דבר האסון הוריי היו בטוחים כי אני בתוכם. הייתה זו פגישתי הראשונה עם המוות.
לאחר שירותי הצבאי נישאתי לשרה לבית דניאל, משפחה מותיקות הקריה. וב1963 עקרנו לי"ם. סיימתי לימודי ארכיאולוגיה בי"ם והתמחיתי ברסטוראציה (רפאות) של ממצאים מהעת העתיקה. זכיתי במילגה מטעם "אונסקו" ומומחיותי נדרשת גם מחוץ לגבולות המדינה. לרעייתי ולי שני בנים גיל ועופר וחמישה נכדים.

אבא נפטר בגיל 67 ממחלה קשה, אמא בגיל 78, שניהם טמונים בבית העלמין בצור שלום.