נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – בן דב אסתר ומנחם
(כפי שהועבר ע"י בתם ציונה ענבר)

היה זה בשנת 1939 כשהורי אסתר ומנחם בן דב הגיעו לקרית מוצקין, עקב עבודתו של אבי כרתך בבתי הזיקוק. לימים עבר לעבוד במפעל פניציה, שם עבד עד פרישתו לגמלה.

בית המגורים הראשון בו התגוררה המשפחה בקרית מוצקין, היה בשכירות אצל משפחת קנדל ברחוב הרב קוק. שנתיים אחר כך עברנו ושוב בשכירות, אצל אסתר ונוח לוין בקצה רחוב ברק. היה זה מקובל בקרית מוצקין של אותם הימים, שמשפחות בעלות בתים השכירו חלק מחדרי הבית לדיירי משנה מסיבות כלכליות.

לא זו בלבד, אלא שלימים התווסף לבית לוין ובנוסף אלינו דייר משנה נוסף, רווק צעיר שהגיע לקרית מוצקין לעסוק בהוראה בבית הספר אחדות, הלא הוא המורה מתתיהו פינס שלימים היה למנהל בית הספר.

עקב התנאים הקשים והצפיפות עברנו בשנת 1943 להתגורר זמנית בקרית חיים הסמוכה. בשנת 1945 בעודנו גרים בקרית חיים, התגייסו הורי למשימת בנית בית משלהם בקרית מוצקין, וביחד עם דודי, אחי אבי, אברהם וציפורה בן דוד, רכשו מגרש ברחוב התכלת 11 (היום אח"י אילת), עליו החלו לבנות בית דו משפחתי.
באותה שנה התחלתי ללמוד בבית הספר אחדות בקרית מוצקין שמנהלו היה אז מר לוינהרץ המכונה "בונזן".

בשנת 1947 לאחר כשנתיים של עבודת בניה, עברנו להתגורר בביתנו החדש בקרית מוצקין, בשנת 1948 נולדה אחותי חנית. לאחר תקופה קצרה, גם הורי פינו חדר בבית לצרכי השכרה, אליו נכנסה להתגורר משפחת עולים ניצולי שואה, חנה (צישה) ואברהם (אמק) מנדל. בביתנו נולד בנם הבכור גרשון.

בתחילת שנות ה50 פתחה אימי אסתר בביתנו, גן ילדים לצעירים (גנון). עד תחילת שנות ה70 חלק גדול מילדי הסביבה התהדרו בתואר "בוגרי גן אסתר" מרחוב התכלת.

זכרונותי מקרית מוצקין נוגעים לכמה וכמה תחומים.
אני זוכרת את הרופאה הוטרינרית ד"ר מנצ'ל, שהתגוררה עם בעלה הד"ר מנצ'ל ברחוב ברק. במגרשים הריקים שמול ביתם, אימנה ואילפה כלבים לשמירה, תקיפה והגנה, עבור הקיבוצים, המושבים, משטרת המנדט וכד'. לנו, ילדי השכונה, סיפקה פעילות זו חוויה בלתי רגילה ובלתי נשכחת.

כמו כולם בוודאי, זכורה לי הפצצה הגדולה שהוטלה על קרית מוצקין במלה"ע ה2 באזור בית הכנסת הגדול. הבור הגדול שנפער באדמה, ושימש כמקום עליה לרגל לכל תושבי הסביבה, שבאו לראות במו עיניהם את גודל הנס שאירע.
מאותה תקופה, מלה"ע ה2 בה הוקמו מחנות צבא בריטי ליד הקריה, ובעיקר המחנה הגדול שליד ביתנו בסמוך לפסי הרכבת, אני זוכרת בעיקר את החיילים האוסטרלים גבוהי הקומה, עם כובעיהם רחבי השוליים, שהתגלו כאנשים חביבים ונהגו לחלק לילדים מסטיקים וממתקים. אחד המשפטים הראשונים שלמדתי באנגלית היה : "פליז גיב מי א צ'וינג גאם", (בבקשה תן לי מסטיק).

ללא ספק אחד הזכרונות הקשים השמורים עימי, הוא האסון הנורא בו מצאו את מותם חמישה מילדי הקריה, חברי לשכונה, בהתפוצצות חומר נפץ שגילו בחורשה בסמוך לביתנו תוך כדי משחק. ובעיקר את חברתי נחמה פוסק, שהיתה הילדה היחידה ש"רק" נפצעה ונותרה בחיים.

בשנת 1954 התחלתי בלימודי בבית הספר לאחיות והתמחיתי בנושא בריאות הציבור. עם נישואי למשה ענבר, עברנו להתגורר ברחוב הילדים בקרית מוצקין, (על שם הילדים שנהרגו בהתפוצצות), משם עברנו לשכונת נווה שאנן בחיפה, שם אני מתגוררת עד היום.
אני אם ל3, סמדר, ארז והדר וסבתא ל6 נכדים. בשנת 1997 פרשתי לגמלה מעבודתי בלשכת הבריאות בחיפה.
אחותי חנית נישאה ליעקב גנות, אם לשניים, לירון וכפיר, ומתגוררת בנצרת עילית.

אבי מנחם נפטר בשנת 1992 ואימי אסתר בשנת 1996. שניהם טמונים בחלקת הכהנים בבית העלמין בצור שלום.
בית המשפחה במקורי ברחוב התכלת 11, עדיין עומד על תילו.