נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – בל בתיה ושמואל
(כפי שסופר ע"י בתם טובה גולדין)

לקרית מוצקין או יותר נכון לשכונת הצריפים, הגעתי עם משפחתי ב1933 בהיותי בת שבע וחצי. זוכרת אני את ראשית השכונה שהחלה עם כמה צריפים, מסביב גבעות חול ונביחות הכלבים הענקיים והמפחידים של הבדואים שוכני הגבעות, שגרו באהלים ופחונים מסביב.

בלילות שמענו את יללות התנים כאילו היו ממש בתוך הבתים, ואת רעש סופות החול שהיכו בחוזקה בקירות הצריפים, ועוררו פחד גדול אצלינו הילדים שמא יתמוטטו. הסופות החזקות היו גם מחדירות חול אל הצריפים, ולעיתים היינו מתעוררים בבוקר מכוסים בשכבת חול עבה. לימדו אותנו לא לפתוח את העיניים בבוקר עד שלא ננער היטב את פנינו מהחול.
הצריפים כלפי חוץ היו בנויים מעץ אך כלפי פנים היו מצופים ברשת שעליה נמרח טיח לבן. גג העץ היה מכוסה בפחים ובחורף רעש טיפות הגשם נשמע היטב.

בנוסף לכל, היו נשמעות יריות מכיוון בית כץ היום קרית ביאליק, הגברים היו יוצאים אז לשמירה והנשים והילדים נשארו בבית לבד. אימי היתה עוטפת אותנו הילדים בשמיכות פוך ומשכיבה אותנו על הרצפה. היה מקובל לחשוב שאם נהיה עטופים בפוך לא נפגע על ידי הכדורים במקרה ויגיעו אלינו.

אבי שהיה קבלן צבע ועבד בצביעת הטכניון בחיפה ובתים רבים בקרית ביאליק, חסך פרוטה לפרוטה על מנת לבנות בית אבן. כשהחסכון הגיע ל60 לא"י, סכום מאוד נכבד, הגיע לשכונה נציג חברה בשם "צל קורתי" שהציע לנו ולאחרים להעביר אליהם את הכסף והם יבנו לנו את הבתים. הנציג נעלם, החברה נעלמה ואיתם הכסף. הבניה נדחתה עד שנת 1945, אז החלנו בבנית ביתנו. יצקנו יסודות וגג אלא שביום יציקת הגג, מיד לאחר שהפועלים סיימו את עבודתם, התמוטט הגג כולו. למזלנו איש לא נפגע. ב 1947 הסתיימה מלאכת הבניה וב 1957 פינינו את הצריף הישן, שעד אז הושכר לדיירים שונים ושימש לנו מקור הכנסה למימון הוצאות המחיה והבניה.
אגב, את הבית מעולם לא נעלנו, גם כשיצאנו לכמה ימים. הגנבים הם כנראה תופעה יותר מאוחרת, כמו שאמר הרצל שהסימן להקמת המדינה יהיה הגנב היהודי הראשון.

בביתנו היה פטפון ואבי שהיה רקדן מעולה, היה נוהג להוציאו לחצר וללמד את כולם ריקודים סלונים. גם אנו הילדים רקדנו באחת הפינות בצד, ושמרנו על כך בסוד. תנועת המכבי אסרה לרקוד ריקודים סלונים או לנעול נעלי עקב או שמלות מפוארות.
במכבי רקדו אז ריקודי עם ובין היתר גם "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". כשהגדולים היו רוקדים את הריקוד הזה, היו מסלקים אותנו הקטנות שלא נציץ ונראה איך הגדולים מתחבקים ואולי אפילו מתחבקים "צמוד".

אני התחלתי כחניכה בתנועת מכבי, אחר כך ביוזמת ביה"ס והמורה משה סבוראי (סברנסקי), הצטרפתי לצופים. לימים התברר כי פעילותנו הייתה מסווה לפעילותו של המורה בארגון האצ"ל. אני גם זוכרת שפעם אחת באו לחפש אותו הבריטים בביה"ס והוא נמלט, כשהוא קופץ החוצה מהחלון הכיתה אל החצר ומשם אל הרחוב.
אחר כך ממש "בגדתי" ובגיל 14 הצטרפתי למחנות העולים, שם נחשפתי למוסיקה קלאסית שהשמיע לנו המדריך מאיר זרמי, כמו גם לטיולים ברחבי הארץ. למרות שישנו בחוץ ולא היו שקי שינה, הבנים התנהגו למופת וכולנו התנהגנו בצניעות. זכור לי טיול לגלבוע שם התארחנו במאהל בדואי וארחו אותנו להפליא, אבל איך שיצאנו והתחלנו ללכת זכינו למטר של אבנים. גם שם לא התמדתי ובמקום ללכת לקיבוץ העדפתי ללכת ללמוד.

כילדים מאוד אהבנו להתרחץ בים, מדי שבת היינו יוצאים בשיירות ארוכות לכיוון הים, חוצים ומטפסים על גבעות החלו שעמדו בדרכנו. מיותר לתאר עד כמה היתה קשה ההליכה בימי הקיץ הלוהטים אל הים וממנו חזרה הביתה. גם אהבנו לטייל ובעיקר בסביבת פרדס בית כץ בחוות סביניה שם קטפנו "בהשאלה" פירות. פעם כשנתפסנו לקחו לנו את הנעליים ואמרו שנשלח את ההורים לקבל אותם חזרה.

רחוב אהרון היום, היה ביצת מים גדולה וכמובן שתושבים רבים חלו בקדחת. אני זוכרת את הד"ר קרומבראק מקרית ביאליק, שהיתה באה לבקר בשכונה מבלי שנקראה, מטפלת בחולי הקדחת ומשאירה תרופות. כשאמרנו שאין לנו כסף השיבה לנו שנשלם כשיהיה.

בית הספר עדיין לא היה קיים והילדים נשלחו ללמוד בחיפה. הנסיעה לא היתה קלה, ובאין ברירה נסענו עם כל מה שהיה אפשר להגיע איתו לחיפה. לא פעם היינו נוסעים בעגלה וסוס שהיה מגיע מעכו והיינו מגיעים לבית הספר, כאשר התלמידים כבר כמעט סיימו את הלימודים.
כשהיינו נוסעים באוטובוס לתל אביב נסיעה של 4 שעות בערך, היינו לוקחים איתנו סנדוויצ'ים ושתיה להפסקה שתמיד הייתה בחדרה.

מדי פעם ובעיקר בחגים, היו מעמידים עמוד גבוה בלב השכונה ועליו היו תולים מנורת לוקס להאיר את השטח. כל אחד היה מביא מביתו אוכל והיו עורכים שולחנות גדולים והשמחה היתה רבה.
לקולנוע הלכנו לבית העם בקרית חיים, שם עשינו חור קטן בקיר העץ וכך ראינו סרטים בחינם. עד שהחלו להקרין סרטים גם בקרית מוצקין במועדון החייל שליד מגדל המים.

יום אחד הגיעו טרקטורים ליישר את גבעות החול ואנחנו הילדים היינו יושבים כל היום על הטרקטור וחוזרים הביתה מלוכלכים מאובקים ומאושרים מהחוויה. מים עוד לא זרמו אז בשכונה, את המים היו מביאים בדליים וקומקומים ממגדל המים בבית כץ בקרית ביאליק. אנו מצאנו פתרון ומדי פעם היינו מתגנבים למקלחות הציבוריות הפתוחות של הקיבוצים על גבול קריית חיים, ושם היינו מתקלחים בשמחה גדולה אבל בשקט שלא ניתפס.

בזמן מלחמת העולם השניה אחרי ההפצצות המוצקין והשרפה הגדולה בקו צינור הנפט, נשלחנו אחי ואני לגבעת השלושה ליד פתח תקוה להתרחק מההפצצות, שם עבדנו בכרם ובפרדס. אחרי כחודש משחזרנו הביתה דרך תל אביב, הפציצו את תל אביב, המלחמה פשוט רדפה אחרינו.

סיפור מעניין מאותה תקופה היה שבהוראת הצבא הבריטי נצטווינו להאפיל את הבתים בלילה. באחת הפעמים הגיע אלינו סרג'נט אנגלי ואמר שיקנוס את אבי מאחר ויש אור בחלון. אבי טען שאין ואילו הסרג'נט אמר שיש ובתמורה לביטול הקנס, הוא מבקש שאבי ירשה לו לקחת אותי לקולנוע. אני הייתי צעירה ואבי התנגד ושילם את הקנס.
אגב, בביתנו נהגו להתארח חיילים בריטים יהודים וחלק מהם אף שמר את בגדי הייצוג בארון אצלנו בבית.

החתונות הראשונות בשכונה התקיימו בביתו של הרב ולא באולמי חתונות. במקום לחלק הזמנות, היו עוברים מבית לבית ומזמינים את האנשים להשתתף בשמחה, גם את אלו שכלל לא הכירו את המתחתנים.

זוכרת אני את טכס הנחת אבן הפינה לקרית מוצקין ואת השמחה שהייתה לנו עם כל בית חדש שנבנה לא צריפים מעץ אלא בתי בטון.

לאט לאט התפתחה הקריה, הוקם בית ספר שגם הוא היה משהו מיוחד. המורים אז היו עוזרים ברצון לתלמידים בהכנת שעורי בית וללא תשלום כמובן. בימי שישי היינו באים אחר הצהריים לחגיגת קבלת שבת, ומי יכול לשכוח את המקהלה הנהדרת של המורה לזמרה, אבילאה. לפעמים היה המורה הוגו לוקח אותנו לקבלת שבת משותפת עם ילדי מוסד אהבה בקרית ביאליק, שם היה גר וטיפל בילדים.

אחרי הלימודים היינו הולכים לסניף המכבי לשעורי ספורט, תחרויות ופעולות חברה, נסיעות באופניים לטיולים בגבעת הכלניות כשהגענו לכיתה ז' או ח' גייסו אותנו הצעירים להגנה. אינני זוכרת בדיוק את טכס ההשבעה, אבל בימי שבת בבוקר היינו באים ללמוד איך לפרק ולהרכיב את הנשק שהיה מוסתר בסליקים בקריה. לפעמים היינו נוסעים במסווה של טיול אופניים לחולות כורדאני על מנת להתאמן בירי. אז לא העזנו לספר לאף אחד על הפעילות האסורה הזאת, אפילו לא להורינו, שאולי ניחשו את מעשינו אבל העלימו עין. גם הייתה לנו סיסמה סודית שבמידת הצורך אפשר היה לקרוא לנו לפעילות, היינו רק בני 13-14 אבל באיזו רצינות התייחסנו לנושא.

בשנת 1945 נישאתי לבעלי יוסקה שהיה חייל בצבא הבריטי בחיל הים. את החתונה ערכנו באולם קרית החשמל בקרית חיים. כשאמרתי לאבי שבמקום חתונה ייתן לנו את הכסף, השיב לי שהחתונה היא בשבילו ולא בשבילנו. בחתונה היו כ500 איש, את האוכל הכינו השכנים. לא קיבלנו צ'קים כמו היום, אלא מתנות ובעיקר כלי בית מחרסינה וקרמיקה.

אחרי המלחמה, ב 1948 קיבלנו אישור להשתתף בהגרלה למגרש ברחוב התכלת (היום אח"י אילת), במה שנקרא שיכון חיילים משוחררים. הבית עלה 700 לא"י ולנו היו בסך הכל 100 לא"י. לקחנו הלוואות ובנינו את הבית בו גרנו עד 1956, אז הורי נפטרו וחזרתי לגור בבית ילדותי בשכונה, בו אני מתגוררת עד היום.