נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – בחר (הד) דרורה
מזיכרונות דרורה הד מתוך חוברת יובל החמישים לשכונת הצריפים

זו לא הייתה שכונה גדולה במיוחד אלא שבשבילי היא היוותה עולם ומלואו שגבולותיו תחומים ומוגדרים היטב.
כביש חיפה עכו ממזרח ושדות בור מכל יתר עבריה.

במערב היה שטח שדה גדול מאוד שבחורפים היה מתמלא מים עומדים, ביצה לתפארת ומוקד משיכה לנו הילדים. אני זוכרת את חיים וייספיש (עוד בטרם התפרסם כאלוף איגרוף), בתור קפטן הביצה. הוא היה משייט לו להנאתו בתוך גיגית פח קטנה לאורכה ולרוחבה, אם הבטחנו לו אנו הקטנים יותר, להיות טובים ולהתנהג יפה, היה מעביר אותנו בגיגית לעבר השני כדי שנגיע יבשים לבית הספר או בחזרה ממנו.

שם היינו מלקטים מחרוזות ביציי צפרדעים ומגדלים מהם ראשנים בצנצנות, היינו עוקבים אחרי התפתחות הצפרדעים בגלגולם, היינו קוטפים נרקיסים, מנסים לצוד פרפרים ובעיקר, סתם משתעשעים לנו במים האסורים. אם מישהו מאיתנו קיבל מלריה, בוודאי שניתן לזקוף זאת לזכות הביצה.

זכורים לי הפקחים שהיו מגיעים מדי פעם עם ציודם. במיוחד ה"פרימוס עם ראש בצד", ומחטטים בכל מיני פינות, שורפים כל מה שנחשד בעיניהם כיתוש אנופלס ומשאירים עקבות חריכה מעניינים על קירות צריף העץ שלנו.
במרוצת השנים הצליחו איכשהו לייבש את הביצה הנחמדה, נטעו חורשת אקליפטוסים קטנה בסביבה וחורשה זו, פיצתה אותנו הילדים במידת מה על אבדן הביצה.

בשכונה היה מיזוג גלויות מושלם. ילידי הארץ וכאלה שעם הקמת המדינה הגיעו אליה מאירופה ולא דברו עברית. לילדים לא הייתה מגבלת שפה, תוך זמן בזק השתלבו והתאקלמו ולא ניתן היה להבחין שהם "עולים חדשים". די התקנאנו בהם שדיברו שתיים שלוש שפות, אך עד מהרה שכחו שפת ארץ מוצאם ובקושי דיברו עם הוריהם בשפה זו.
חגיגת חתונה או בר מצווה, (מי שמע על בת מצווה באותם ימים?), הייתה נערכת ברוב פאר בחצר סביב שולחנות וספסלי עץ מאולתרים, השכנים הקרובים היו נוטלים חלק בהכנות ועוזרים באפיית העוגות, ימים אחדים לפני האירוע.

בילדים הייתה אוחזת התרגשות רבה והם היו חלק בלתי נפרד של כל שמחה כזו. היינו צוהלים, משתוללים, זוללים ומתרוצצים בין רגלי המבוגרים, אך איש לא העלה בדעתו שאפשר גם בלעדינו.

לקראת ימי הולדת, היינו עסוקים במשך שבועות בהכנת רפרטואר עשיר ומגוון של שירי "קברים", לפי לחנים מתוך השחרזדה, בסגנון "מי זה רוקד על קברי" וכו'. (היה זה הרבה לפני שידענו מה זה מוסיקה קלאסית).
מרים רודי, שבדרך כלל הייתה ראש צוות הווי שלנו, דאגה לתלבושות, תפאורה ובמה בהתאם. אבל ימי ההולדת המיוחדים והאהובים ביותר שזכורים לי, היו דווקא אצל משפחת רובין. השיא היה הגלידה בטעם גן עדן, שהיה מכין לנו חיים רובין ז"ל. הייתה לו מין מכונה הוקוס פוקוס פלא גלילית, שהיה מכניס לתוכה חתיכות קרח, מסובב ומסובב ביד עד שיצאה גלידה שיגעון.

אילו יכולתי לבחור לעצמי אבא באותם ימים, אין ספק שהייתי בוחרת בחיים רובין.

לא היה דבר שהוא לא ידע לעשות למעננו הילדים. מהתקנת נדנדות על העצים ועד תיקון נעל בעת צרה. תמיד הייתה לו סבלנות אין קץ.

את המקום של הילדים הגדולים מאיתנו שבמשך הזמן התרחקו ממשחקי הרחוב המשותפים, החלו לתפוס הקטנים מאיתנו, עד שלאט לאט גם אנחנו מצאנו את עצמנו מתרחקים ומתבודדים בקבוצות גילנו ובתנועות הנוער השונות.
מכל מקום, תמיד, אפילו שחיץ הבושה הפריד בינינו, היה קשר עמוק ורצון של הגדולים להגן על הקטנים.

יבורכו איפה אלה, שיזמו ותכננו את מבצע הכנס שאפשרו לנו להעלות ולדלות מנבכי העבר הרחוק כל כך, מעט זכרונות אלה.