נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - אלנבוגן שרה ומשה
(כפי שסופר ע"י בנם אבינועם אלנבוגן)

משפחתי הגיעה לקרית מוצקין בפברואר 1936, בהיותי נער כבן 12. זאת כשנה וחצי לאחר טכס הנחת אבן הפינה לקריה, ובין קבוצת המתיישבים הראשונה שהחלה לבנות בה את ביתם.

הייתה זו אז קריה שונה בתכלית מזו של ימינו אלה ומכל היבט אפשרי. את גבולה הצפוני תחמה גדר תיל שנמתחה מבריכת (מגדל) המים ועד פסי הרכבת. במרחק של כמה מאות מטרים בלבד צפונה ממנה, התגוררו באהלים כמה משפחות של בדואים.

ציר התנועה וכלי התחבורה העיקרי אל הקריה וממנה הייתה הרכבת, מאחר והאוטובוסים טרם נכנסו לקריה ונעו רק לאורך כביש חיפה-עכו.
בית הספר היה אז רק בחיתוליו וכלל מספר כיתות בודדות לגיל הרך, אני כנער נאלצתי ללמוד בחיפה. את הדרך לביה"ס עשיתי ברכבת, מה שחייב מעשה יום יום להשכים קום על מנת להספיק לתפוס את הרכבת של השעה 06.00 בבוקר.

בשנים הראשונות לא הייתה מסגרת חברתית מאורגנת לבני הנוער. לאחר זמן הגיע לקריה תנועת המכבי הצעיר, שמועדונה מוקם בקומת הקרקע של מגדל המים. עיקר הפעילות במועדון הייתה בנושא הספורט ומדי פעם היינו נוסעים לתחרויות בחיפה.

אבי משה אלנבוגן ז"ל, נרתם במרץ רב החל מהימים הראשונים, לסייע בטיפול במערכת המים. אספקת מים סדירה לבתי המתיישבים הייתה "סם חיים", שבלעדיה לא ניתן היה לקיים במישור החולות דבר וחצי דבר. מערכת המים התבססה על בארות שנחפרו בשטח הקריה ובסביבתה והופעלו על ידי עובדי אגודת "קרית מוצקין". לימים משהיה אבי לאיש ציבור וחבר ועד האגודה, פעל יחד עם שאר החברים לקידום סלילת כבישים ומדרכות, גינון ונטיעות, הקמת מבני הציבור כביה"ס וביהכ"נ. מן הראוי לציין כי האגודה שקדמה למועצה המקומית והייתה בעלת הנכסים הללו, העבירה את כל נכסיה למועצה המקומית לאחר הקמתה וללא תמורה.

אבי שתרם רבות לבנין ופיתוח ביה"ס, שימש במשך שנים ארוכות גם כיו"ר ועד ההורים. בתוקף תפקידו זה, בא במגע רצוף עם הד"ר בירם מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה שנתן חסותו לביה"ס בקריה, ועם מר יצחק שפירא שמונה למנהל ביה"ס. שני אישים אלה הצליחו בתוך פרק זמן קצר, להקנות לביה"ס רמת למודים גבוהה ויוקרה רבה.

האירועים המדיניים בטחוניים לא פסחו על הקריה ותושביה. מאורעות 1936-39 גבו גם קורבנות ראשונים. חברי הקריה נוביק ולוין נהרגו ע"י פורעים ערבים, עת היו ברכבת בדרכם לחיפה. רכבת שהגיעה מעכו ועליה מוסווים כנוסעים רגילים היו הרוצחים הערבים.
במקרים רבים נהגו נוסעי הרכבת הערבים שבאו מעכו וסביבתה, להשליך סמרטוטים בוערים רווי בנזין ונפט לכיוון החורשה, שהיתה בסמיכות לפסי הרכבת בתחנת מוצקין. התושבים שגרו קרוב לחורשה היו אמונים וממונים על כיבוי השריפות. לא זו בלבד, אלא שהחשש לשלומם של התושבים ורכושם בתוך הקריה, הועמד בסכנה, משום כך התארגנה בקריה שמירה אזרחית ועל כלל התושבים הוטלה תורנות שמירה בלילות.

מלחמת העולם השניה שפרצה זמן קצר לאחר מכן, עוררה את הצורך הדחוף בהקמת מקלטים חפורים בחולות להתגוננות מפני הפצצות אוויריות. חיל האוויר האיטלקי אכן הפציץ את הקריה ומספר פצצות נפלו בשטחה. אחת מהן אף פגעה פגיעה ישירה בבית הסמוך לביהכ"נ הגדול. פצצות אחרות נפלו בקרבת מקום אך בנס לא התפוצצו וסולקו ע"י חבלני הצבא הבריטי. באחת מאותן הפצצות נפגע קו צינור הנפטI.P.C שבער במשך שמונה ימים רצופים. למרות המרחק הדי גדול, הוארו שמי הקריה בלילות באור להבות האש.

בקרבת הקריה בשטח בו שוכנת היום קרית שמואל, הוקם בסיס צבאי גדול של חיל ההנדסה הבריטי. בבסיס שרתו גם חיילים יהודים רבים. במטרה להקל על שרותם, התארגן בקריה הועד למען החייל ואבי משה אלנבוגן נבחר ליו"ר הועד. אבי שגדל והתחנך בארצות הברית שלט היטב בשפה האנגלית, עובדה שסייעה לו לקשור קשרי ידידות הדוקים עם הקולונל האנגלי מפקד הבסיס.
במסגרת קשרים טובים אלה הצליח אבי לשכנעו לבנות על חשבון הצבא הבריטי מועדון לחיילים. המועדון אכן נבנה בצמוד לקומת הקרקע של מגדל המים. האולם החל לפעול כשהוא משמש כמשכן למופעי תרבות, מסיבות ואירועים שונים. להצלחת פעילות המועדון תרמה קבוצת המתנדבים של הועד למען החייל, שהקדישו לכך זמן רב ומאמצים.
עובדה חשובה ראויה לציון היא, כי המועדון היה גם לבית הקולנוע הראשון בקריה, לחיילים ולתושבים. מתחרה לאולם בית העם שבקרית חיים. מבנה המועדון עומד עד היום ומשמש כאולם התעמלות וספורט של ביה"ס אלונים.

בתקופת המלחמה שרר במדינה מחסור חמור במוצרי מזון בסיסיים וביגוד, משום כך הונהג קיצוב במוצרים אלה. באותה עת היו בתי הקריה כולם צמודי קרקע ובעלי חצרות. על מנת להקל על מצבם, החלו רבים מבעלי הבתים לטפח בחצרם גינות ירק ולגדל עופות. מעין משקי עזר לשימוש עצמי וגם למכירה ולהקלה על המצוקה הכלכלית.

בתקופת ההכנות לקראת המאבק לעצמאות וכנגד שלטון המנדט הבריטי, היה רובו ככולו של הציבור בקריה מעורב בהיערכות במסגרות שונות, מי בהגנה מי באצ"ל ומי בלח"י. הפגיעות המכאיבות מצד ארגוני המחתרת במוסדות השלטון, גררו לפעולות שכנגד מצידם ובין היתר לעוצר בכבישים החל מהשעה 19.00 בערב ועד למחרת בבוקר. כתוצאה מכך היו תושבי הקריה מנותקים מחיפה ושאר מקומות הישוב היהודיים. על מנת לנוע בכל זאת ממקום למקום או לכל אירוע חריג בשעות העוצר, נדרשו התושבים לרשיונות מיוחדים מאת השלטון.

במלחמת השחרור שפרצה לאחר מכן, התגייסו למלחמה רבים מצעירי הקריה. מלחמה זו גבתה מחיר דמים כבד ורבים מבני הקריה שילמו בחייהם. לזכרם הוקם מאוחר יותר אתר הזיכרון ובית יד לבנים בשדרות השופטים, היום שד' משה גושן.
מן הראוי להזכיר בנושא זה את סיפור שיירת הנשק, אחד מסיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות בכלל והמאבק לשחרור חיפה בפרט, שהתרחש במבואותיה הצפוניים של הקריה, היום רחוב כצנלסון.

למרות כל הקשיים והתלאות, המשיכה הקריה לצמוח להתפתח ולשגשג. היום כשאני מבקר בה ולעיתים מזומנות, על מנת לבקר את בתי ומשפחתה המתגוררים בה, אני מתפעל כל פעם מחדש מקצב ההתפתחות האדיר שהפך אותה לאחת הערים היפות בארץ, המצטיינת בתכנון מעולה, גינון מרהיב וניקיון.

אני מוצא סיפוק רב בעובדה, שעמלם הרב של בני דור המייסדים ובהם אבי משה ז"ל, נשא פרי הילולים. אני גאה על חלקם של האבות המייסדים בהנחת היסודות והתשתית ליצירה הגדולה הזו, ומברך על כי יש לה המשכיות.