נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - אוסלנדר לאה וצבי
(כפי שסופר על ידם)

לאה אוסלנדר לבית זלישניק : הורי פסיה ואברהם ילידי העיירה ולודימירץ שבפולין, לימים רוסיה. שם נישאו והביאו לעולם 6 ילדים, 4 בנות ו2 בנים ואני הצעירה שבהם. אבי במקצועו היה נפח.
ב1925 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל, באניה דציה לנמל יפו. לפרנסת המשפחה החל אבי לעבוד בסלילת כבישים והיה מסוללי רחוב אלנבי בת"א. ב1931 החליט לחזור ולעסוק במקצוע הנפחות ומצא עבודה ברכבת וכך הגענו לחיפה. תחילה התגוררנו בעיר התחתית ואח"כ עלינו להדר הכרמל לשכונת הצריפים. ב1933 החליטו הבריטים לבנות במקום השכונה את שוק הירקות החדש, שוק תלפיות, תושבי השכונה בהדר פונו ו33 משפחות שוכנו מחדש בשכונת הצריפים לצד כביש עכו חיפה, היה זה כשנה טרם הקמתה של קרית מוצקין.

צבי אוסלנדר : הורי משה ושרה לבית גלנצמן, נולדו בעיירה מונקצ'בו שבצ'כוסלובקיה. אבי שהיה חייט הספיק לשרת כחייל בצבא האוסטרו הונגרי במלה"ע ה1. לאחר נישואיהם עברו הורי להמבורג בגרמניה, שם נולדתי אני כבן יחיד. בהמבורג עבד אבי כחייט בתפירת חליפות לפי מידות מוזמנות. את הבדים והמודלים, רכש ולמד באנגליה. אימי שהייתה עקרת בית, סייעה לאבי בעסקיו בעת נסיעותיו ללונדון.
עם עליית הנאציזם בגרמניה, החליט אבי שאין זה מקום ראוי לגדל ילד יהודי ויש לעלות לארץ ישראל. דרך טרייסט שבאיטליה באניה מרתה וושינגטון הגענו לנמל חיפה ב1933.

בחיפה המשיך אבי לעסוק בחייטות בחנות שפתח בהדר הכרמל, כך הייתה לו הזכות להיות חבר ארגון המעמד הבינוני בחיפה. משנערכה ההגרלה לרכישת מגרש בשכונה החדשה אותה הקים הארגון, היה אבי בין הזוכים. המגרש בו זכינו, היה מגרש פינתי הגדול ביותר בשכונה, רחוב יבנה 1 פינת התכלת (אח"י אילת) 2. בתחילה נהנינו מגודל המגרש, אך משהחלו לגבות מיסים, אגרות כבישים והשתתפות בבניית מדרכות, נהנינו "קצת" פחות.
ב1935 החלה הבניה, כעבור שנה בהיותי בן 12 נכנסנו לגור בבית, ב1937 חגגתי בר המצווה בחצר הבית.

אבי המשיך לעבוד בחיפה בחייטות, אימי החלה בעסקנות ציבורית בויצו. אני התחלתי את לימודי בביה"ס אחדות שכבר היה בנוי, אך כיתתי הייתה בחדר מחוץ לביה"ס ברחוב רנ"ס.

לאה : בתחילה המשכתי ללמוד בחיפה ונסעתי יום יום באוטובוס שהגיע מעכו. רוב נוסעי האוטובוס היו ערבים, במרכז האוטובוס היו מונחים כדי חלב וגבינה, שקי ירקות ומוצרים לשוק בחיפה. תחנת האוטובוס הייתה בעיר התחתית ומשם עלינו ברגל להדר לביה"ס. ב1937 עברתי לביה"ס אחדות לאותה כיתה בה למד צבי. הכרנו, ומאז לא נפרדו דרכינו.

צבי : בתקופת ביה"ס הייתי שובב גדול. היה נהוג אז לרשום לתלמידים הערות התנהגות. לאחר הצטברות כמה הערות, הוזמנו ההורים. כך יצא שאימי הייתה בביה"ס יותר ממני. לאה : באותה תקופה היינו יחד גם בתנועת הנוער, כמובן "מכבי הצעיר". צבי שהיה מצחיקן גדול, שיחק בתאטרון "סטודיו" כקומיקאי בעברית ואפילו באידיש, בלי להבין מילה.

צבי : בתקופת המרד הערבי הגדול 1936-9, היה אבי בין השומרים המתנדבים על גג מגדל המים. אני עצמי למדתי והייתי לאתת בשיטת המורס ברמת יוחנן. לאה : גם הורי היו בין השומרים, אבל, במגדל המים בק. ביאליק ואחיי הגדולים שירתו כגפירים. גם אנו הנערים התנדבנו לסייע בשמירה. צבי : אבי שהמשיך לנסוע יום יום לעבודתו בחיפה, נפגע בראשו מירי של הכנופיות הערביות, במזל הפגיעה לא הייתה קשה.

צבי : ב1939 פרצה מלה"ע ה2, כל משפחתי היתה כבר בארץ וכך ניצלה. לאה : משפחתי היגרה בחלקה לארה"ב ואלה שנשארו, נספו כולם. צבי : סיפור מיוחד מאותה תקופה, הוא פצצת הפרשוט (מצנח) שנפלה במוצקין. הצלחתי לקחת חתיכה די גדולה מהמצנח ואימי תפרה ממנה חולצה ללאה. לאה : היתה זו אחת החולצות הכי יפות שהיו לי שהיתה עשויה מבד משי שהיה מאד נדיר אז.

צבי : ב1940 נפטר אבי ממחלה קשה. עוד קודם לכן, עקב מחלתו, יצאתי לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. למדתי כחניך במשטרה הבריטית את מקצוע החרטות, והתחלתי לעבוד אצלם בשכר של 13 לא"י לחודש. שכר גבוה וכמעט כפול מהממוצע באותם ימים. לאה : משפחתי הייתה מרובת נפשות וע"מ לממן את הוצאותיי האישיות כנערה מתבגרת, יצאתי לעבודה. תחילה כגננת ואח"כ במפעל "טעמיה" לימים "השחר" בק. אתא. שכרי היה 3 לא"י לחודש. אגב, לא פעם נשלחתי הביתה מביה"ס מאחר והוריי לא יכלו לשלם 1 לא"י שכר לימוד. אבי שהיה מתקין פרסות סוסים בקיבוצי הסביבה, קיבל לרוב בתמורה לעבודתו, תפוחי אדמה, קמח וסוכר במקום כסף מזומן, ובזה לא ניתן היה לשלם לביה"ס.

לאה : אז כבר היינו זוג. עם החברה בילינו על שפת הים בק. חיים, בבית הקפה רכטשפנר בקריה נהגנו לרקוד ובקפה פינתי אכלנו גלידה. נסענו גם לחברים בחיפה לבלות ולרקוד בשכונת בת גלים במועדון "הקזינו". צבי היה "ג'נטלמן" מושלם, לא היה נהוג אז להתחבק ולהתנשק, בקושי להחזיק ידיים. אנחנו החזקנו אצבעות. לא רק זאת, מאחר והייתי הצעירה בבנות המשפחה, שמרו עליי ב"צמר גפן". הייתי צריכה לחזור הביתה עד השעה 10 בלילה. צבי היה מלווה אותי רק עד קצה הרחוב שההורים לא יראו שאני מסתובבת עם בחור, הביתה המשכתי עם החברות. צבי : ללאה היה אח גדול ששירת כגפיר ופחדתי ממנו פחד מוות. גם לקולנוע בק. חיים הלכנו, בחורף עם מטריות כי הגשם חדר דרך הגג פנימה.

צבי : בגיל 17 התגייסתי לחיל הים הבריטי, בעזרת תעודה מזויפת כי אני בן 21. שרתתי במצרים כמה חדשים, עד שאימי האלמנה ושנשארה לבד, ידעה את הבריטים על גילי הנכון וגורשתי מהצבא, במסדר בושה נוסח "דרייפוס", בו תלשו מעלי את הדרגות. חזרתי לקריה והתנדבתי להגנה לפל"ם (פלוגת מוצקין). הסליק שלנו היה בחצר בית ויצו.

לאה : ב1945 נישאנו ע"י הרב פוגלמן. עוד קודם לכן משהחלטנו כי נינשא, התחלנו לחסוך כסף לבנית בית, 10 לא"י לחודש. אני תרמתי לקופה את 3 הלא"י שהרווחתי, צבי שהרוויח יותר תרם 7 לא"י משכרו. צבי : לא פעם ויתרתי לה על הכסף כדי שתקנה לה בגדים ונעליים ואני השלמתי את החסר. לאה : החתונה נערכה בבית הקפה רכטשפנר בקריה. אין לנו תמונות כי "הצלם" בן הדוד של צבי, צילם את כל החתונה בלי פילים במצלמה. צבי : בצמוד לבית הוריי ברחוב יבנה בנינו את ביתנו הראשון, דירת חדר וחצי.

לאה : בינואר 1948 נהרג אחי אריה בעיר התחתית בחיפה מפיצוץ מכונית תופת. באותה שנה כבר הייתי בהריון עם בני הבכור הקרוי על שמו, אריה. רציתי גם אני להתגייס להגנה, אבל ד"ר לזובסקי שידע על ההריון, אסר עלי. למרות הכל קיבלתי תפקיד. ביתנו היה סמוך לפסי הרכבת והיה חשש להתנפלות הערבים נוסעי הרכבת על הבתים הסמוכים, משום כך הקימו "יחידת משמר" מיוחדת להגן על הבתים. חל איסור להסתובב עם נשק גלוי ולכן הוסתר הנשק אצלנו בבית. אני הייתי אחראית כל בוקר לתת את הנשק לשומרים ולקבלו בחזרה בתום המשמרת. בין היתר הייתי צריכה כל פעם לספור את הכדורים יקרי המציאות שלא יאבדו חס וחלילה. אגב, היו לי גם רימונים, אותם הסתרתי בנעליים של צבי, כי הנעליים שלי היו קטנות מדי. צבי : מאותה תקופה אני רוצה להזכיר את מקלע ה"לואיס גאן" המפורסם של מוצקין שהופעל ע"י בראון. כשהיה מתחמם והיה מפסיק לירות, כדי לקרר אותו ולהפעילו מחדש היינו נוהגים כל אחד בתורו ל"הטיל עליו את מימינו".

לאה : ללידה בביה"ח "אמהות" בחיפה, נסעתי במשוריין שלווה ביריות מכל עבר. בננו אריה, נולד ביום ב' אייר תש"ח, 3 ימים בלבד טרם הכרזת המדינה. צבי : כך הפסדנו את מתנת בן גוריון לחינוך חינם לכל החיים לכל ילידי ה' באייר יום ההכרזה. מאידך, בזכות זה הרווחתי את חיי. כאשר לאה נסעה ללידה, הייתי בנהריה בשליחות מישקה פשר מפקד ההגנה בקריה, להצטרף לשיירה ליחיעם. משנודע לו כי לאה בדרך ללידה, הוריד אותי מהמשוריין. סיפורה הטראגי של השיירה ורוב משתתפיה ידוע לכל. לאחר הלידה הצטרפתי לגדוד 21 בקרבות רמת יוחנן, נפצעתי אז ברגל והועברתי מתפקיד לוחם לחיל החימוש. אגב, כשנפצעתי הועברתי לטיפול בביה"ח הזמני שהוקם אז בקרית מוצקין בבית ויצו.

לאה : ב1951 נולד בננו השני ישראל. צבי : אני אז השתחררתי מהצבא ויחד עם 6 חברים הקמנו מפעל קואופרטיבי לקרח בעכו. את ההסעות למפעל וחזרה עשינו עם שירות המוניות רוזנהיים שפעל בקריה. בעקבות תאונת אופנוע בה נפצעתי ברגל ועקב כאבי גב מסחיבת גושי הקרח, חזרתי למקצוע החרטות. קניתי מחרטה ישנה ועבדתי כעצמאי במפעל "חיש". בגיל 38 השלמתי בגרות ולימודי הנדסת ייצור בלימודי ערב והייתי למנהל הייצור בחברת "קים", שם עבדתי עד פרישתי לגמלה. לאה : אני הייתי כל השנים עקרת בית. צבי : לא סתם עקרת בית, אלא עקרת בית למופת.

צבי : את בית ההורים מכרנו לימים לקבלן חיים בן נון, אבא של אביהו. בתמורה קבלנו 4 דירות. 3 בשד' גושן ו1 בבנין ברחוב יבנה. שני הבנים נשואים ומתגוררים במוצקין. האחד איתנו באותו בית דירות בשד' גושן 38 והשני ברחוב ההגנה. לאה : זכינו ויש לנו 5 נכדים ונין אחד. כולם במוצקין העיר בה גדלנו ויחד איתה בגרנו והתפתחנו.