נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – אדמוני (רוטקוביץ) אלזה וחיים (כפי שהועבר ע"י בתם דבה שגב (אדמוני))

בשנת 1938 התקבל אבי חיים רוטקוביץ (אדמוני) כחבר קואופרטיב אגד, ונשלח לתקופת נסיון לעבוד בישוב ספר. "ישוב הספר" אליו נשלח, היה קרית מוצקין!.
עזבנו את קיבוץ גבעת ברנר המשפחה כולה, הוריי, אחיי זאב ובנימין, אנכי בת השנתיים והגענו לרח' הרב קוק בקריה. הנוף שנשקף מהבית עד קצה האופק (שלי!), היה כולו חולות. רק הרחק בקצה האופק נראו בתי ק. חיים. בצד אחד של הבית היתה "תנובה". מצדו השני, מאפיית וייס שהדיפה ריח לחם משגע. זה היה המבט הראשון שלי על ק. מוצקין שלי.

זכרונות ראשונים? "אצבעות" אור סורקות את הרקיע בלילה ומחפשות מטוסי אויב, צופרי אזעקה המפלחים את השקט ומכסים על יללות התנים (אז קראנו להם שאקאלים), מדי פעם נשמע גם "בום" של פצצה. פעם אחת "רעדה" האדמה באופן מיוחד, כשיצאנו מהמקלט גילינו כי בית משפחת פינקלשטיין היה למכתש ענק. רגע השיא היה הלילה בו הוארו השמים בזוהר מרהיב עת מיכלי הנפט נפגעו ועלו באש. ימים ארוכים היה הכל אפור מפיח, הלילות הוארו מהבערה והאמהות התלוננו ש"כל הכביסה שחורה". זו ק. מוצקין שלי.

גן מנדלבאום היה הראשון אליו הלכתי ואח"כ גן דודה אסתר. בחנוכה הייתי סביבון, בט"ו בשבט שמש.
אח"כ באה תקופת הלימודים בביה"ס שעבורי היתה תענוג. בכיתה א' המורה יפה הג'ינג'ית שהקפידה שאכתוב ביד ימין (ואני איטרת יד ימין). המורה שרה פינס בכיתה ב', כשבאותה שנה ראינו וחשנו יתמות מה היא, עת ילדי טהראן הגיעו לכיתתנו. ד"ר בלוך בכיתה ג' שהיה רחום נדיב ומבין (אנו ה"צברים" הפרועים ירדנו לחייו). ד"ר וורמן בחליפה לבנה בוהקת המטעימנו בקול רך את טעם התלמוד המאתגר. המורה הולנד שהקנה אנגלית ותרבות, שציגליק שפקח את עינינו לנפלאות החי והצומח, ד"ר זיגל הקפדן והקנאי לשפה העברית והגייתה הנכונה. שלוחוב (שילוח), ש"הטיסנו" בעולם בשעורי הגיאוגרפיה ועימו הפלגנו בסיפורי פנטזיה מופלאים. המנהל לוינהרץ שעימו "הרחנו" כימיה, מתתיהו פינס שספרות ושירה זרמו בעורקיו ושפעו ממנו כמעין המתגבר, (לא כולם התאוו לשתות מהמקור העשיר הזה). אהובה שלימדה התעמלות לבנות, ורחל מלאכת יד. יחזקאל רוזן שפרט להתעמלות ניצח על הטכסים.
רבים וטובים שבאמונה, ביסודיות ובתחושת שליחות, פעלו לחנכנו ולהקנות לנו דעת.
כולנו היינו בתנועת נוער. היש מי שמכיר היום את כינוי הלעג איו"ב (אשרי יושבי ביתך), בו כינינו את הבודדים שלא היו בתנועת נוער? אחיי היו במחנות העולים ואני כמובן בעקבותיהם. חלק נכבד מחיי הילדים בקריה נסב סביב הפעילות התנועות הנוער. הם כולם ק. מוצקין שלי.

באותם ימים, ימי מלה"ע ה2 למדנו גם גיאוגרפיה מעשית. תזמורת חיילים סקוטים בחצאיות, התאמנו בצעידה הלוך ושוב לאורך הרחוב כשהם מנגנים בחמת חלילים. חיילים אוסטרלים ענקי מידות בכובעיהם המיוחדים, שותים בירה בקפה שטראוס. סודנים מבהילים בבוהק עורם השחור, סיקים חובשי טורבנים ועטויי זקנים, סרטים הודיים בקולנוע תחת כיפת השמיים במחנה ליד פסי הרכבת, זו גם ק. מוצקין שלי.

לקום בבוקר עם ריח הלחם הנאפה, לקול שירת המתפללים בבית הכנסת הגדול שמאחורי הבית. ערבי חג כשכולם חוזרים מהתפילה בבגדים מצוחצחים ואנחנו יושבים בחוץ ומחכים שאבא יחזור מהעבודה. לא פעם הגיעו השכנים כבר לאמצע קריאת ההגדה ורק אז, סוף סוף שמענו את נהמת מנוע האוטובוס, אבא שב מן הדרכים. ק. מוצקין שלי.

הקריה השתרעה מכביש עכו חיפה במזרח עד פסי הרכבת במערב, ממאהלי הקיבוצים בדרום עד מחנות הצבא הבריטי והביצות בצפון. בתים קטנים, רחובות צרים ובשוליהם חול החודר לסנדלים, חצרות בהם גדלו עצי פרי וגינות ירק, פה ושם גם פרחים שכל כך קשה היה לגדלם על הקרקע החולית הצחיחה. כל הקריה היתה לנו הילדים מגרש משחקים גדול. החנויות לא היו סתם חנויות, אלא אנשים, חברים וסיפורים. חנות הבשר – עפרוני (אמנון וחנה חברתי). דגים – לונדון (מרדכי בן כיתתי שהיה לרופא). הסנדלר – אייזנר (אורי שניגן בכינור). המשתלה – ברקוביץ (אורי חברי) וכך הלאה. לכל בית יש שם ופנים, אישיות אופי ומקצוע, זו ק. מוצקין שלי.

במלחמת השחרור היה אחי הבכור זאב חייל, בנימין בחג"מ, אמא מתנדבת במגן דוד, אבא הסיע את האוטובוס בכבישי הארץ המסוכנים. אנו הקטנים, אוזנינו היו זקורות וקשובות לכל החדשות, לכל בשורה.
בערב פסח חיפה שוחררה, אז גם מגיעה לבית התרבות גופתו של מוטי דניאל שנפל בקרב. כולנו עמדנו שם עצובים ובוכים ולפתע פונה הגב' דניאל לכל הקהל ואומרת "מוטי נפל, אבל חיפה שוחררה. ערב פסח היום ולא בוכים ...".
זו קרית מוצקין שלי.